appstore

כתבת "ידיעות אחרונות" כותבת מלב הרפובליקה האיסלאמית

יומן איראן

ברחובות טהרן הקורסים תחת נטל הסנקציות, בין האנשים המייחלים להסכם גרעין עם המערב — וכשברקע הקריקטורות האנטישמיות, מראות הדגלים האמריקאיים הנשרפים וקולות הצנטריפוגות המסתובבות | כתבת "ידיעות אחרונות" סיירה ברחבי איראן במשך שבועיים, צפתה בנאום נתניהו בקונגרס לצד מקומיים זועמים וחגגה את פורים בקבר אסתר המלכה
אורלי אזולאי
חדשות פורסם ב-30.03.15
bigfont smallfont print

דלפק ביקורת הדרכונים, נמל התעופה על שם האימאם חומייני בטהרן.

הפקיד האיראני בחן את דרכוני הזר במשך דקות שנראו לי כמו נצח. לא הישיר מבט, לא חייך, לא אמר מה הוא מחפש. לפתע קם מכיסאו והלך לדלפק אחר כדי להתייעץ עם הפקיד השני. ואז הצטרפו לחבורה עוד שני פקידים. אחד מהם ניגש אליי ושאל אם נולדתי בישראל. הינהנתי בראשי. לא יכולתי להכחיש: זה רשום בדרכון. הידקתי את החיג'אב על שערי כדי שלא תהיה לו עילה לעצור אותי. הצנטריפוגות במוחי לא הפסיקו להסתובב. הן העשירו לרמה הכי גבוהה את הפחדים שהבאתי מהבית, את הדעות הקדומות. חשבתי על ג'ייסון רזיאן, כתב ה"וושינגטון פוסט" שנעצר לפני ארבעה חודשים באיראן, ומאז כמו נעלמו עקבותיו.

חלפו עוד דקות ארוכות, ואז הוא הורה לי להיכנס לחדר סמוך כדי לתת טביעות אצבע. אישה צעירה, חמורת סבר, לחצה את כפות ידי בעוצמה רבה לתוך כרית הדיו: קודם יד ימין, אחר כך יד שמאל, אחר כך שתיהן יחד. אחרי עוד כמה דקות הגיע אחד הפקידים מהדלפק עם הדרכון שלי בידו. הוא נתן לי אותו ואמר שלוש מילים באנגלית: "את יכולה ללכת".

כך החל הביקור שלי באיראן — 14 ימים ולילות בטהרן ובשיראז, באיספהאן ובפרספוליס, הבירה העתיקה של האימפריה הפרסית. 5,600 קילומטרים של נסיעה בארץ האייתוללות והצנטריפוגות, שתושביה מחכים בקוצר רוח להסכם שיחלץ אותם מהסנקציות החונקות. סיפור המסע, שנערך בעיצומן של שיחות הגרעין בין איראן למעצמות, יפורסם בכתבה מיוחדת בגיליון הפסח של מוסף "7 ימים", ביום שישי הקרוב.

לעיר חמדאן, מקום קבורתם של אסתר המלכה ומרדכי היהודי, הגענו בערב. מעל דלפק הקבלה, במלון הדרכים הקטן שבו התארחנו, התנוסס דגל אמריקאי, מחזה נדיר במדינה שבה שורפים עדיין דגלי ארצות־הברית בהפגנות. עליתי לחדר כדי להניח את המזוודה, וכשירדתי ללובי לא האמנתי למראה עיניי: על מסך הטלוויזיה הענק, מול תמונותיהם הממוסגרות של האייתוללה חומייני ושל המנהיג העליון עלי חמנאי, ראיתי את ראש ממשלת ישראל. רשת הטלוויזיה האיראנית באנגלית "פרס טי־וי" הביאה בשידור ישיר את נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקאי, ומכל המקומות בעולם מצאתי את עצמי צופה בו דווקא בלובי של מלון איראני, על אם הדרך שבין טהרן לבגדד.

עשרות איראנים עמדו בלובי וצפו בנאום. והם לא אהבו את מה שהם שומעים. "אחרי נאום כזה איראן צריכה לשבור את הכלים ולהשיג את הגרעין שהיא רוצה", אמר לי אחד המלווים המקומיים, פניו אדומות מכעס. "זה היה נאום מעליב ומבזה. התביישתי לשמוע אותו. ראש הממשלה הזה היה מוכן לשלוח מטוסים להפציץ את כולנו כאן. טוב שהנשיא אובמה לא מקשיב לעצות שלו".

למחרת מצאתי בדוכני העיתונים כתב עת סאטירי. תמונתו של נתניהו כיסתה את העמוד הראשון. הוא החזיק בידו אנגרי בירד, מתוך הראש שלו יצאה דמותו המצוירת של קינג קונג, ומתחתיו כיתוב בפרסית: "אין דבר שממנו הוא יותר פוחד מאשר השלום".

בבית־הקפה של מלון "לאלה" בטהרן הגיש לי המלצר עותק של "טהרן טיימס", העיתון המקומי באנגלית השייך למקורביו של המנהיג העליון חמנאי. בעמוד הראשון תמונה ענקית: מפגין נושא כרזה נגד נאומו של נתניהו בוושינגטון ועליה עיבוד מחשב: ראש ממשלת ישראל כשידיו מגואלות בדם. מאמרי הפרשנות מלאים שמחה לאיד: "נאום נתניהו הרס את יחסיה המיוחדים של ישראל עם ארצות־הברית". ולמרות הארס והשנאה, צריך לקרוא בין השורות. כבר לא "הישות הציונית" אלא מדינת ישראל. ניואנסים.

העיתונים מבשרים לאיראנים שכשייחתם ההסכם, יוסרו מרבית הסנקציות. "אובמה חנק אותנו", אמר לי אדם שפגשתי בטהרן, סמוך למסעדת קבב. הוא ראה אותי עם חפיסת מרלבורו וביקש סיגריה. כשנתתי לו הוא ליטף אותה בערגה וסיפר ששנים לא ראה סיגריה אמריקאית. נתתי לו את כל הקופסה. "יש לי ארבעה ילדים", סיפר. "אני רוצה חינוך טוב עבורם, אבל הסנקציות הרגו אותנו. אי־אפשר לחסוך, המחירים בשמיים, והשכר הוא רק 50 דולר לחודש. אני לא רק מקווה שיהיה הסכם. אני מתפלל שיהיה".

footer