appstore

סבר פלוצקר

ביבי שובר השורות

במשך השנים השתדלתי לסקר את מדיניותו הכלכלית של נתניהו באופן הגון ומאוזן - אבל השבוע הפסקתי לגמרי להבין אותו. וגם: למה שער הדולר משתולל
ממון פורסם ב-05.12.14
bigfont smallfont print

כשנתניהו איבד אותי

נתניהו | צילום: אלכס קולומויסקי

ישראלים רבים שאני פוגש באקראי מתחילים גם עכשיו את השיחה במילים "אתה תמכת בביבי". רק לפני ימים אחדים, בדרכי מחניון למלון בירושלים, עצרו אותי תושבים מהעיר שאינני מכיר והעירו, מי בשקט ומי בקול רם: "נתניהו שלך איכזב אותנו! תגידו לו להפסיק!".

"נתניהו שלי", אמרו. אני מניח שראש הממשלה לא מאושר במיוחד מהכינוי הזה. ובכל זאת, כמו בכל חוכמת המונים, יש גם בו גרעין של אמת. למרות הבדלים עמוקים מאוד בהשקפות העולם, השתדלתי כמיטב יכולתי לשמור על אובייקטיביות בדברי הפרשנות שכתבתי ופרסמתי על מדיניותו הכלכלית של נתניהו. השתדלתי מאוד להיות הוגן ומאוזן כלפיו וכלפיה. בכל מאמר ביקורת, ולא חסרו כאלה, הדגשתי גם את הצדדים היותר חיוביים של החלטותיו והכרעותיו. גם כעת, באווירת בחירות, לא אהסס לקבוע שעשר השנים שחלפו מ־2004, שבהן כיהן נתניהו חמש שנים כראש הממשלה ועוד שנה וחצי כשר האוצר, היו אחת התקופות הכי טובות בכלכלת ישראל.

אך השבוע בנימין נתניהו איבד אותי. הוא פוצץ את ממשלתו – בגלל מה? בגלל קפריזה? בגלל קריזה? בגלל התקף פרנויה? בגלל לחץ מקורבים ותמרון של ח"כים? על שום מה הוליך את המדינה לבחירות ביממה שבה הצביע הפרלמנט הצרפתי בעד מדינה פלסטינית, ישראלים נדקרו בסופרמרקט והשקל פוחת בקצב מדאיג מול הדולר? נתניהו נהג השבוע בחוסר אחריות לאומי וכלכלי – כן, גם כלכלי – הזועק לשמיים. הפסקתי להבין אותו. אותי הוא איבד, ואני משער שלא רק אותי.

אף פעם לא נספרתי בין "מקורביו" של נתניהו (עיתונאי מקורב רק לעיתונו), אך בכהונתו הראשונה כראש הממשלה, ובמיוחד אחר כך כשר האוצר, שררו בינינו קשרים טובים. שוחחנו הרבה מאוד. משכה אותי החשיבה הבלתי־שגרתית של ביבי, הגישות הבלתי־צפויות שלו לפתרון בעיות במשק. ברגעים קריטיים, ברגעי תפנית, הוא היה מסוגל לשלוף רעיון מפתיע, כמו המינוי של פרופ' מנואל טרכטנברג לראש הוועדה הציבורית שהקים כמענה למחאה החברתית, או כמו ההצעה לסטנלי פישר לכהן כנגיד בנק ישראל.

נתניהו "שלי" לא דבק באופן עיוור בהצהרותיו ולא חשש לחזור בו. לפעמים תחת לחץ, לפעמים משום שהשתכנע שהנסיבות השתנו. לשאלות סבוכות נתן תשובות סבוכות; איני זוכר את נתניהו משתמש בצמדי מילים כמו "אין לי צל של ספק" או "זה מובן מאליו למי שלמד אפילו שנה אחת כלכלה", ועוד דברי התנשאות.

גם כראש ממשלה וגם כשר האוצר היה נתניהו ההוגה והמוציא לפועל של רבות מהרפורמות שסקרתי כאן לפני חודש. כשהאמין שהרפורמות נחוצות לכלכלה, היה מוכן לסכן את מעמדו הפוליטי.

לפני בחירות 2009 הודה בשיחה איתי שהתפרסמה ב"ממון" בטעויות מסוימות שאכן עשה כשר האוצר: קיצוץ יתר בקצבאות, יישום חפוז מדי של המלצות ועדת בכר לניתוק קופות הגמל מהבנקים, חתימה על רפורמה יקרה מדי וחלשה מדי בנמלי ישראל ועוד. אחר כך, כדרכו לא פעם, שלח דוברים להסתייג מדברי עצמו.

היה לנתניהו כראש הממשלה גם צד התנהלותי אפל: הוא לא סבל את שרי האוצר תחתיו. ב־1996 ניסה למנות את נגיד בנק ישראל דאז, פרופ' יעקב פרנקל, לשר האוצר, אך נסוג תחת איומים של חברי סיעתו. הוא נתן את התפקיד לדן מרידור ומיד החל לחתור תחתיו, עד שתימרן אותו להתפטר. את משרד האוצר העביר לאישיות לא צפויה, פרופ' יעקב נאמן. נאמן התפטר אף הוא כשחש שידיו כבולות.

ב־2009 מינה נתניהו לשר האוצר בממשלתו הבאה את ח"כ ד"ר יובל שטייניץ, בחירה פילוסופית שעוררה תהיות. את עצמו מינה לשר־על לאסטרטגיה כלכלית לאומית, תואר שאף ראש ממשלה לפניו לא החזיק בו.

עם כינון הממשלה ניגש נתניהו במלוא המרץ למלאכת ניהול המדיניות הכלכלית והתקציבית, והפך את יועצו הקרוב אורי יוגב לאיש שעל פיו יישק דבר. יוגב סגר עסקה עם ההסתדרות, המעסיקים והמפלגות. היא נכפתה על שטייניץ שבחר לא להתפטר, לא אז ולא בהמשך הקדנציה, אף שנתניהו התעמר בו וביטל כלאחר יד יוזמות, תוכניות והחלטות של האוצר. לשיא הגיעו הדברים עם הקמת ועדת טרכטנברג; התוויית המדיניות הכלכלית־חברתית הופקע מהאוצר על ידי נתניהו והועבר לוועדה ציבורית.

וכך הגענו עד היום הנמהר שבו הסכים יאיר לפיד לקחת את משרד האוצר. לזמן מה הניח לו ביבי לנפשו; ראש הממשלה היה שקוע עד מעבר לראש בנושאים מדיניים וביטחוניים (מה שלא מנע ממנו לדבר בחוגים סגורים על לפיד כשר האוצר בזלזול גובר).

אך לפיד שרד, הסדיר את יחסיו עם צמרת האוצר, עם נגידת בנק ישראל, עם התעשיינים ועם ההסתדרות, והחל להופיע ולנהוג כשר האוצר לכל דבר ועניין. הוא הפסיק לראות בביבי את המנטור הכלכלי שלו, את המבוגר האחראי שהשר הצעיר הנבער מדעת ומניסיון חוסה בצלו ומכוון על ידו.

את יציאתו של לפיד לעצמאות כלכלית נתניהו ממש לא אהב, בלשון המעטה. אחרי שלפיד העביר בכנסת בקריאה ראשונה את חוק מע"מ אפס על דירות חדשות, נתניהו שוכנע ושיכנע את עצמו שהמשך כהונת לפיד באוצר מהווה סכנה למשק – ובמיוחד סכנה למעמד נתניהו כקברניט הפלא של הכלכלה. הכינוי "שר אוצר כושל" הפך שגור בפי נתניהו בדברו על לפיד.

כל אותו זמן (בלא לחשוף שיחות רקע, אני מבקש מקוראיי להאמין לי) לפיד נמנע בעקביות ראויה לציון מלמתוח ביקורת אישית על נתניהו, מלבד בנושא אחד לא כלכלי ולא מדיני. באותן שיחות, שלא נועדו לפרסום, לפיד שיבח את ביבי, התייחס אליו בכבוד רב, הדגיש שיש לו מה ללמוד ממנו, דיבר באמפתיה על עומס האחריות המוטל על נתניהו, גם כשהאחרון כבר לא ספר אותו – הלכה למעשה.

לתוך האפלה הזו נכנסו באחרונה חבריו של נתניהו לסיעה מהאגף הקיצוני. הם ניצלו ניצול ציני ושפל את מה שמצטייר מדי פעם כתסביך רדיפה של נתניהו, כדי למכור לו סיפורי בדים על "פוטש" כביכול שרקם נגדו לפיד. ביבי התפתה וקנה בעיניים עצומות את הסחורה המפלגתית המחוררת והמפוברקת הזו.

לפיד מצידו תרם לאגדת ה"פוטש" רק דבר אחד: חשיפת יתר תקשורתית, ובמיוחד טלוויזיונית. נתניהו ראה, התחזק בחשדותיו – ופוצץ את הממשלה. הוא עשה משהו שלא עשה, לדעתי, מעולם: הקריב את טובת המדינה כדי לממש גחמה.

כאן הוא איבד אותי, לגמרי. מבחינתו, לבטח אובדן זניח.

פגישה, חצי פגישה

בין נתניהו ללפיד לא היו חילוקי דעות כלכליים ממשיים. שניהם מאותו הכפר הכלכלי־חברתי. שניהם אנשי השוק החופשי, עם הדגשי גישה שונים אך לא מהותיים, הבדלים של דקויות. חוק מע"מ אפס על דירות חדשות אינו סוציאליסטי, ולא משום היותו סוציאליסטי־כביכול נזעק לפתע ביבי להתנגד לו. אנשיו דווקא טענו שהחוק קפיטליסטי מדי, יעשיר רק את הקבלנים. לפיד דבק בו כי האמין בכנות שבאמצעותו יצנן את אינפלציית הדיור, ולא מסיבה אידיאולוגית כלשהי.

בראיון שקיימתי עם לפיד, במסגרת מפגש עם אגף החשב הכללי – שעות אחדות אחרי פגישתו המכרעת עם נתניהו, שעות ספורות לפני שפוטר על ידו – שאלתי אותו אם היה מוכן לוותר על חוק מע"מ אפס כדי להציל את הממשלה.

לפיד ענה: "באתי לנתניהו עם נכונות לדון על כל נושא, בלי תנאים מוקדמים. אלא שבכלל לא הגענו, ראש הממשלה ואני, ללבן את הנושאים הכלכליים שהיו או לא היו במחלוקת. כל הפגישה הייתה פארסה".

למה פארסה?

"כי ההודעה של לשכת ראש הממשלה על כישלון הפגישה התפרסמה כשנתניהו ואני היינו עדיין בעיצומה. נכתב בה, בין השאר, שנתניהו העלה בפניי הצעה להמיר את מע"מ אפס על דירות במע"מ מופחת על מוצרי מזון בסיסיים. פרט קטן: הנושא הזה לא עלה בשיחתנו".

ואם היה עולה , היית מסכים?

"זו שאלה היפותטית, שלא הוצגה בפניי, כאמור, בפגישתי עם ראש הממשלה. כל הסיטואציה הייתה בלתי־עניינית".

רבתם? הרמתם קול? נעלבת מביבי?

"לא נעלבתי ולא צעקנו. ראש הממשלה ואני אנשים מנומסים, גם זה לזה. לא הפכנו שולחנות. רק אומר לך, כדי להזים סיפורים: חוק מע"מ אפס לא היה סלע המחלוקת. כשניסיתי להסביר לנתניהו מה המצב העובדתי בשוק הדיור, הוא לא הקשיב. לא רצה להקשיב.

אני חוזר על שאלתי: האם היית מוכן להקריב את חוק מע"מ אפס על מזבח שלמות הקואליציה?

"זה היה ילדותי לפרק את הממשלה על חוק מע"מ אפס, והיא לא פורקה בגלל החוק הזה. היא פורקה משום שנתניהו רצה בחירות. נקודה. לכן, גם אילו הסכמתי לקבל את כל חמשת התנאים שפורסמו לקראת פגישתנו, ראש הממשלה היה מעלה תנאים מופרכים נוספים – עד שמפלגתי ואני היינו נאלצים להגיד: לא, את זה כבר לא נקבל".

"חוק מע"מ אפס", מוסיף לפיד, "היה רק רכיב אחד, חשוב אך לא בלעדי, בשינוי הענק שהתחלתי להוביל בשוק הדיור יחד עם שר השיכון. תוכניות ויוזמות אחרות, כמו הסכמי גג עם רשויות מקומיות בהיקף של 100 אלף דירות, בנייה מועדפת להשכרה, מחיר מטרה במכרזים ושחרור מסיבי של קרקעות המדינה - חשובות לא פחות ממנו".

אבל החוק שלך היה המגנט.

"מגנט, כן. חזות הכל – לא".

מה יקרה בשוק הדיור אחרי שחוק מע"מ אפס מת? רבבות זוגות צעירים חשים מרומים. הם המתינו להקלה במס, דחו קניית דירה ויצאו מופסדים.

"ליבי איתם. החוק אמור היה להוזיל בשבילם את הדירה ב־200־100 אלף שקל, ולשחרר את הפקק בשוק. אני רוצה להאמין שהחוק לא מת, שהוא יחזור במשנה כוח אחרי הבחירות".

זו תעמולת בחירות. נכון להיום, אין תקציב, אין חוק מע"מ אפס, אין חוק הסדרים, אין כלום...

"באמת אין תקציב ונקברו הרפורמות החשובות שנלוו אליו, כולל הרפורמה הדחופה במערכת הבריאות שהייתה שמה מחסום להשתלטות הרפואה הפרטית על הרפואה הציבורית ומקצרת את התורים לניתוחים".

והמדינה שוב תתנהל ללא תקציב?

"החל מ־1 בינואר תנהל את המדינה החשבת הכללית של האוצר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו היא תהיה ראשת הממשלה דה־פקטו, תחליט כיצד להוציא מדי חודש בחודשו את הסכום השווה ל־1/12 מתקציב השנה הקודמת. סדר העדיפויות הכלכלי־חברתי יופקד בידיה. היא תעשה זאת הכי טוב שאפשר".

היו לך מחלוקות מתוקשרות עם בכירי האוצר. מה יש לך לומר להם ל פרידה?

"כן, היו לנו מחלוקות, אך בתום שנתיים לכהונה אני מסיר את הכובע שלוש פעמים ביום נוכח חוכמתם המקצועית של אנשי האוצר. אני רוחש כבוד גדול מאוד ליושרה ולאמת הפנימית שלהם".

נתניהו קבע שאתה שר אוצר כושל.

"במאמץ של 11 שעות העברנו בישיבת הממשלה, ראש הממשלה נתניהו ואני, את הצעת התקציב ל־2015, סעיף אחר סעיף. ישבנו זה לצדו של זה, כתף אל כתף. אז איך, אני שואל, ראש הממשלה יכול עכשיו לתקוף את תפקודי כשר האוצר, כשהוא היה שותף מלא לכל הצעדים ותמך בכל הרפורמות?"

מתי נראה אותך חוזר מהחיים הפוליטיים לחיים האזרחיים? מהכתבה לכתיבה?

"אף פעם לא. אני נשאר בפוליטיקה לתמיד. יוציאו אותי ממנה רק עם הרגליים קדימה".

תגידו מה שתגידו, לא היה לנו, וספק אם יהיה לנו, עוד שר אוצר שיודע להתנסח כך.

פיחות פוליטי

רק זה היה חסר לנו: פיחות רץ בשקל. כשבנק ישראל הפחית את הריבית בספטמבר ל־0.25%, מקבלי ההחלטה בוועדה המוניטרית עם הנגידה בראשה לא חלמו שהתוצאה תהיה קפיצת שער הדולר מול השקל תוך שלושה חודשים מ־3.58 שקלים לכ־4 שקלים – 11.7%. גם היצואנים לא חלמו על מתנה כזו.

האומנם מתנה? עד לפני עשרה ימים לא הודאגו בבנק ישראל מהתייקרות הדולר מול השקל, מה שמכונה "פיחות". הם הסתכלו על התפתחויות בשוקי המטבע ואמרו: השקל בחברה טובה, גם מטבעות חזקים אחרים כמו היורו נחלשו משמעותית מול הדולר.

מתחילת ספטמבר ועד 24 בנובמבר פוחת לכן השקל מול היורו והשטרלינג בסך הכל ב־2.5%. פיחות מתון ורצוי, המשפר את כושר התחרות של תוצרת ישראל וספק אם יתגלגל לעליית מחירים מקומית. ואם כן יתגלגל, הללויה. הרי בנק ישראל רצה להאיץ את האינפלציה.

מצב הרוח השתנה מאז החל ראש הממשלה לדהור לפירוק הקואליציה ולהקדמת הבחירות. שער הדולר מול השקל עלה בשבוע ב־3.6%, וגם שער היורו מול השקל עלה בכ־2%. זה כבר קצב בלתי־סביר ואף מסוכן. אם לא יואט, יגיע הדולר בעוד חודש וחצי ל־5 שקלים. הקו האדום.

בבנק ישראל מייחסים את התפרצות הפיחות בשבוע שחלף לספקולציה המונעת על ידי הפוליטיקה. אובייקטיבית, התחזיות למאזן התשלומים וסחר החוץ הישראלי השתפרו מאוד, בגלל הוזלת הנפט וחומרי הגלם וההתאוששות במדינות המפותחות. כך שבכל מקרה צפוי עודף גדול של דולרים. אבל סוחרי המטבע נכנסו לסחרור, ומתנפלים על הדולר כאילו היה במחסור.

בשלב זה, עם הדגש על "זה", בנק ישראל לא ישנה את מדיניותו. התנודות הספקולטיביות בשקל, אומרים בכיריו, עוד לא חרגו ממה שאפשר לצפות שיקרה מפעם לפעם בכלכלה קטנה וחשופה כמו זו הישראלית. גם הציפיות לאינפלציה טרם השתנו והתזוזה בריבית על איגרות החוב הממשלתיות זניחה. בנק ישראל, אם כן, מחכה לראות מתי יתייאשו הספקולנטים הפוליטיים וסערת הפיחות המואץ תחלוף.

אבל אם השקל ימשיך להיחלש במהירות, בנק ישראל לא ימשיך לשבת בחיבוק ידיים.

footer