appstore

נחום ברנע | המסכנים ברשות השידור

אני והמנכ"ל שלי

חדשות פורסם ב-30.06.14
bigfont smallfont print

כמו ישראלים רבים אחרים, אני צופה ערב־ערב במשחקי המונדיאל, ורחמיי נכמרים. כשהשופט בבלו הוריזנטה או בריו דה ז'ניירו, בקוריצ’יבה או בריסיפה, שורק להפסקה – אני רואה על המסך, בשחור־לבן, פנים של אנשים ששרויים בדיכאון עמוק.

הם מניפים שלטים שמסבירים את סיבת דיכאונם: עומדים לזרוק אותם לרחוב. הסגירה המתוכננת של רשות השידור תשלול מהם את היכולת לפרנס את משפחותיהם, תקטע באכזריות ותק בן עשרות שנים, תשליך ככלי אין חפץ בו ידע וכישורים וחדוות עשייה.

הצער אמיתי. גם אם האנשים האלה יקבלו פיצויים נדיבים במסגרת הסגירה והפתיחה מחדש של הרשות, גם אם חלק מהם ימצאו עבודה מספקת יותר, ברשות השידור החדשה או במקומות אחרים, מצפה להם תקופה לא קלה, תקופה טראומטית. עבודה קבועה, יציבה, היא עוגן לחיים. היא גם עוגן לחברה ולמדינה.

כלכלנים־בשקל, ששופכים קיתונות של לעג על העבודה המאורגנת, לא מבינים את המחיר שהמעמד הבינוני משלם בשנים האחרונות בגלל השינויים בשוק העבודה. כולם מדברים על יוקר הדיור, כאילו הדיור הוא חזות הכל. כאשר צעירים ישראלים משווים את עצמם בקנאה להוריהם הם מתייחסים קודם כל לביטחון התעסוקתי. להורים יש; להם אין. אל"ף זה אוהל; בי"ת זה בית; עי"ן זה עבודה. מה שווה הבי"ת אם אין עי"ן?

אבל רשות השידור היא סיפור אחר. במשך השנים היא עברה תהליכי ניוון והשחתה שדחקו אותה לשוליים. בתמצית, היא מעסיקה הרבה יותר מדי אנשים במחיר יקר מדי, שמייצרים הרבה פחות מדי חומר משודר באיכות לא מספקת. לשערורייה המתמשכת הזאת אחראים שלושה גורמים: המנהלים, השרים שמינו אותם והוועדים.

נלך מהסוף להתחלה. בעבר היו ועדי העובדים ברשות השידור חזקים לא פחות מוועדי העובדים בחברת החשמל או בנמלים. כשמשהו לא מצא חן בעיניהם, הם החשיכו את המסך. כוחו של האיום הזה פג לאחר שקמו בארץ ערוצים מסחריים, אבל הוועדים המשיכו בשלהם: הם סיכלו כל ניסיון רציני להבראת הרשות. גם כשהסכימו לרפורמה, עשו כמיטב יכולתם כדי שבתהליך הביצוע היא תתמסמס.

אשמים מהם המנהלים. רשות השידור מנוהלת מזה שנים על ידי אנשים שאינם מוכשרים לנהל. הם מתמנים על ידי ראשי ממשלה ושרים ממונים כאות תודה על שירותים שנתנו להם בעבר או כהשקעה בשירותים שייתנו להם בעתיד.

הם דואגים לכך שהכפופים להם יהיו בני דמותם – מנהלים גרועים, שמשרתים אינטרסים פוליטיים ואישיים, נטולי סמכות מקצועית, נטולי אמביציה מקצועית. רק נס – ומורשת ארוכה של עבודה עיתונאית – מאפשרים לרשת ב' לשרוד למרות מנהליה. למרבה הצער, ערוץ הטלוויזיה של רשות השידור לא נהנה מנס דומה.

המפיק רם לנדס, שעמד בראש ועדה שבדקה את מצב הרשות, המליץ לסגור אותה ולפתוח אותה מחדש במתכונת אחרת. לא בטוח שההמלצות שלו יתבצעו כלשונן וכרוחן; לא בטוח שיצילו את השידור הציבורי.

נחזור למונדיאל. העובדים שמופיעים בכל אומללותם בשידורים יודעים שמי שאשם במצבם הם המנהלים שלהם – אותם מנהלים ששולחים אותם היום להציג את אומללותם על המסך. הם משתמשים בעובדים כבשכפ"ץ, כקש להיאחז בו, כאליבי. ועל הדרך הם גונבים זמן שידור, כאילו הרשות הייתה עסק פרטי שלהם. לזה הם קוראים שידור ציבורי.

אני מייחל לטכנאי האמיץ, שיצטלם עם השלט הבא: "למה אני? קודם תעיפו את המנכ"ל שלי". ¿

footer