appstore

חנוך דאום

יש פה חבורה אכזרית שחוטפת נערים תמימים שרוצים להגיע הביתה. זו הבעיה, לא הטרמפים

7 ימים פורסם ב-20.06.14
bigfont smallfont print

שמעתי הרבה דברים במהלך השבוע הזה. שמעתי שמועות על מה שאירע, שמעתי אנשים מתווכחים, שמעתי טענות נגד השמאל וטענות נגד המשטרה ודיבורים אמיתיים על היעדר תחבורה ציבורית בגוש עציון. שמעתי גם את הבן שלי מסביר לי, שבכל פעם כשהוא מסיים לפני ארבע את הלימודים באפרת, אין לו איך להגיע הביתה אלא בטרמפים, ושמעתי את הערוצים הפתוחים, שבהם יושבים אנשי חדשות ופרשנים במה שנראה לעיתים כמו קבר אחים ומחפשים דרך להתמודד עם שפע הזמן ומיעוט המידע שיש לגבי מצב הנערים. שמעתי הרבה קולות, אבל שום דבר לא הכין אותי לשירה ששמעתי — בספרייה, בישיבת "מקור חיים". ישבנו בחדר קטן עם ראש הישיבה דב זינגר, ועשרות תלמידים, יחד עם ישי לפידות שהגיע גם הוא לחזק ולהתחזק, שרו את "והיא שעמדה" בדבקות עצומה, כמו שרק תלמידי ישיבה צעירים מסוגלים. החזקתי את עצמי שלא לדמוע. אני הרי הייתי שם, במקום הזה מלא האמונה בהשם. הייתי שם ואני מתגעגע.

על נסיבות חטיפתו של גלעד שליט דיברו רק לאחר ששב מן השבי. צילום: עמית שאבי

השירה של חבריהם של גיל־עד שער ונפתלי פרנקל יצאה מן הלב ונכנסה אל הלב. איפה הם, אמר לי בכנות מפתיעה כשיצאנו מהספרייה עיתונאי מכלי תקשורת חרדי שנכח במקום, ואיפה הצעירים החרדים שבקיאים ברזי הפוליטיקה וממלאים את הזמן בבחישות ובהפצת שמועות לרוב. ומי שלא גדל בעולם הישיבות של הציונות הדתית, על שלל רגשות הנחיתות שהיו לנו תמיד מול עולם התורה החרדי, יתקשה להבין עד כמה הידהדו דבריו בתודעתי. 

זה קרה אצלנו בבית. הילדים הללו נחטפו כאן. על הכביש שבו אנו נוסעים מדי יום. על הכביש שדרכו ילדינו מגיעים לבית הספר.

אני נוסע במוצאי שבת על הציר, אחרי שבת של מתח ותסכול יישובי כולל, מגיע למקום שממנו נחטפו הנערים ומנסה לראות אם משהו שונה שם. מנסה להסתכל על הטרמפיאדה כעל מקום מסוכן. היא עדיין לא נראית לי כזו. אם אני בכל זאת מזהה דבר מה, זה שזירת החטיפה חזרה בתוך יממה למצבה הקודם: מקום שבו מתקיימים חיים, צעירים מחכים לאוטובוס, אחרים הולכים ברגל כדי להגיע ליישוב הסמוך, וכן, יש גם מי שמחכים לטרמפ שייקח אותם לעיר הגדולה. פחות מבימים רגילים, אבל ישנם, ובכל יום מימות השבוע הם מתרבים. זיכרון קצר? כשאני מסתכל על הצעירים בטרמפיאדות, אני מרגיש שלפחות מבטם זהיר יותר, מהוסס.

מאז החטיפה אני מתקשה לנשום עד הסוף. ככה אני תמיד בתקופות של אי־שקט ביטחוני, גם אם לא מדובר באירוע שמתרחש מתחת לחלון ביתי. אני שוקע בעצב קיומי ובחרדה. הלוואי שיכולתי להדחיק. הלוואי שיכולתי ליהנות מהמונדיאל כפי שתיכננתי. הלוואי שיכולתי להפסיק לדמיין, שוב ושוב, את הרגע שבו הנערים הבינו שהם נחטפו, את הבהלה, את הניסיון לצלצל למשטרה. הלוואי שיכולתי להפסיק לחשוב על מה שהם חשבו ברגעים הללו. הלוואי שיכולתי לעזור להוריהם. הלוואי שיכולתי להפסיק לחשוב על מה היה קורה אילו המוקדן של המשטרה היה נוהג אחרת. הלוואי שיכולתי להפסיק לחשוב על כך שאולי יום אחד זה יקרה גם אצלי. 

הריח בבית המדרש בישיבת "מקור חיים" מוכר לי. זה ריח של מאות בחורים שנמצאים באותו חלל תפילה. אבל שונה הישיבה הזו מהישיבות שהיו בזמני, שונה ומיוחדת. יש בה לב גדול. אין שמץ פנאטיות, אלא הרבה אהבה. מחוץ לישיבה ישנם צוותים של ערוצי הטלוויזיה. כשאתה פוגש את "הכתב בשטח" כשהוא בשטח, אתה פוגש בדידות. בין העליות לשידור הוא נמצא שם לבד, לא באמת יודע על המתרחש יותר מאלה שיושבים בבית או באולפן. הישיבה או המוצב או יישובי הדרום שמאחוריו, תלוי באירוע, הם תפאורה שנועדה לספר לצופה שהחדשות מגיעות היישר מהשטח. אבל החדשות לא מגיעות מהשטח. הן מגיעות מהסלולר.

חלק מהתלמידים באים לדבר איתי. יש משהו מאני בגיל ההתבגרות. תחושת עצמאות מדומה. תחושת גדלות שבגיל 38 כבר איננה קיימת. אני מביט בתלמידי "מקור חיים" ונזכר איך בגיל 16 אתה חושב לעיתים שהכל פתוח בפניך. שתוכל להיות כל מה שתרצה. בגיל 38 אתה מבין שמה שיש, זה פחות או יותר מה שאתה רואה סביבך. התלמידים הצעירים מחבקים, מתפללים, צוחקים ובוכים, ואני שם לב כמה קטנים הם. כמה הם עדיין נערים. תלמיד כיתה י"א עובר לידי ואני שוב מזכיר לעצמי את מה שלא קיבל מספיק תשומת לב — העובדה שנחטפו כאן גם קטינים, נערים חסרי ישע, לא חמושים, אזרחים צעירים שסתם עמדו בטרמפיאדה.

אני מצרף את המידע שמגיע אליי לכל מיני מחשבות פסימיות אחרות ומגבש איזו תובנה עגומה לגבי מה שקרה באירוע. אולי עד שהמוסף הזה יהיה בידיכם תעלומת הנערים תיפתר, והלוואי שהיא תסתיים בטוב מסחרר, אבל אני לא מסוגל שלא לחשוב על מה שיקרה לתלמידים הללו, אם חלילה יתברר שקרה הגרוע מכל. אחד התלמידים מדבר עם ראש המועצה דוידי פרל והשר גלעד ארדן, שהצטרפתי לביקור שלו בישיבה, על משמעות הרע בעולם והצורך באחדות. ילד טוב. מאמין. אני מקנא בו על דבריו. מקנא בכל ההמונים שמתפללים. התפילה שלהם מרגשת. מצמררת. הלוואי שהייתי מאמין שהיא יכולה גם לשנות משהו. התלמיד מבקש ממני שאפרסם בפייסבוק מידע על פרקי תהילים שהם אומרים לטובת הנערים ועל תפילה שמתוכננת להתקיים בכותל. הבטחתי לסייע. אינני מזלזל בתפילות המונים. הן תמיד מרגשות אותי. תמיד נכנסות לי ללב. אבל אני לא יכול שלא להרגיש את המנגנון הסובייקטיבי שלהן. את האופן שבו אנשים חשים פחד וכאב ומחפשים מקום שאליו יוכלו לנתב את התחושות הללו. מחפשים מה לעשות. איך לפעול. לנסוע לכותל לתפילה המונית זו תרפיה המונית מצוינת, אפילו חשובה, ובדרך כלל גם מרגשת. הסולידריות החברתית שזעקת ההמון מבטאת גדולה בעיניי מכל אמונה באל. אבל הלוואי שהייתי מרגיש שיש גם מישהו למעלה שמתרשם מהתפילה הקולקטיבית הזו. אם הייתי מאמין בהשגחה פרטית, הייתי מצפה מהאלוהים שלי שימנע מראש חטיפות, ולא שיאלץ אותי להתפלל ולהתחנן שנערים חטופים ייצאו בשלום משביים.  

אני משער שאת תמונת המסך המזויפת של ynet שנשלחה גם אליי בווטסאפ הפיץ בחור חרדי ביום שישי בצהריים. יסלחו לי המצקצקים, אבל זו ההערכה שלי. אני מסיק זאת לפי הנוסח שדיבר על "בחורים" במקום אזרחים, לפי הדמיון הצבאי המפותח מדי וחסר הקונקרטיות ("היחידה הסודית"), וכן, גם לפי מה שקורה בדרך כלל בקבוצות הנייעס החרדיות — שרק אלוהים יודע כיצד זה מתיישב עם הלכות רכילות ולשון הרע. קבוצות הווטסאפ הפכו לאלטר אגו של כולנו. אנחנו משרשרים שם הרבה דברים שלא היינו שולחים במייל או מעלים בפייסבוק. צריך להודות בכך: הרשת החברתית הזו הוציאה משהו דוחה מהאנושות. משהו חסר סבלנות, חסר אחריות, נמהר ומאוד נרקיסיסטי. בני נוער מסוגלים לטנף על חברים בקבוצות הללו באופן שלא היה מתקיים בדיבור רגיל בכיתה, ואלוהים ישמור ממה שקורה בחלק מהקבוצות של החרדים (יש גם חלק אחר, מהוגן וראוי), שלפתע, באין פיקוח, מתפרקים מכל עול.

אין דרך נוחה לומר זאת: הווטסאפ היא רשת שמוציאה מאנשים דברים אפלים. אבל במקרה הזה נשבר שיא: יושב בחור צעיר שעות לאחר החטיפה, ובעזרת פוטושופ מייצר כותרת אופטימית ומרהיבה שממנה עולה כי ב־ynet מדווחים על מבצע הצלה מדהים, שבמסגרתו שוחררו הנערים החטופים וכל כוחותינו שבו בשלום. עכשיו הניחו לרגע לאלה ששירשרו את הזיוף הגרפי הזה בווטסאפ, אף שהם יכלו לבדוק ב־ynet ולראות שאין כותרת כזו. הניחו גם לאלה שניסחו הודעות שקריות אחרות, חלקן מתוך משאלות לב וחלקן מתוך דחף חולני להיות הראשונים לדעת (וכשאתה ממציא עובדות, אתה הראשון לדעת אותן). אני כרגע מתעכב על הבחור הזה, שעיצב עמוד מזויף של ynet. מה הוא חשב לעצמו באותם רגעים? איזו הנאה הוא הפיק מכך שבעוד רגע יוכל לשקר להמוני אנשים ולספר להם על סוף טוב שמעולם לא אירע? אם הוא במקרה קורא דברים שלא רצים בווטסאפ, יש לי משהו לספר לו: לרגע אחד ביום שישי גרמת לבני משפחה של אחד הנערים לשגות בשמחה בדויה, להתמלא אנרגיה, ומיד לאחר מכן לשמוע מאיש ביטחון רשמי שמדובר בהבל. ואני מבטיח לך, בחור יקר, שאם יש בית דין של מעלה, הרגע הזה, שבו משפחה שנמצאת במצוקה שאי־אפשר לדמיין צריכה הייתה להתמודד עם ההתפכחות מהשקר האכזרי שאתה עיצבת בחולניות במחשבך ושיגרת לתעלות הביוב של הווטסאפ — הוא רגע שתצטרך לעמוד ולהסביר בפני מרום. יש לך דרך לעשות זאת? 

לפני שאני אומר משהו על תרבות הטרמפים במגזר (וכאב לילדים שגדלים בגוש עציון יש לי נגיעה אישית לנושא), יש לי שתי מילים מקדימות: לכו חפשו. כן, שמעתם נכון. לכו חפשו מי ינענע אתכם. לכל זמן ועת לכל חפץ, ולא משנה מה דעתכם על נסיעה בטרמפים, יש זמן לכל דבר. הבחירה לדבר על העניין באולפנים הפתוחים שעתיים לאחר היעלמותם של הנערים הייתה לא פחות ממסריחה. על נסיבות חטיפתו של גלעד שליט החלו לדבר, ובזהירות רבה, רק לאחר ששב מן השבי. גם מי שחושב שלנסוע בטרמפים זה דבר פסול, לו הייתה בחורה מתל־אביב נוסעת בטרמפים ונאנסת, הזעם שלו היה מופנה קודם כל ובעיקר כלפי האנס, ואת הביקורת כלפי הבחירה לנסוע בטרמפים הוא היה מנהל בשולי הדיון. במקרה הזה, בשלב מאוד מוקדם נוצרה הרגשה שהאסון שקרה פה הוא שנערים נסעו בטרמפים ושאת התופעה הזו, של הטרמפים, הצבא צריך למגר.   

אם למישהו זה עדיין לא ברור, ילדים שעולים על טרמפים לא אשמים במותם. טרור איננו שיטפון או רעידת אדמה. אדם שהולך לראות שיטפונות וטובע, מותר לשאול אם זה היה כדאי ולברר כיצד צריך להתנהל. פה אין גרמי שמיים. פה יש חבורה אכזרית שחוטפת ילדים לא חמושים, נערים תמימים שרוצים להגיע הביתה. זו הבעיה, לא הטרמפים. 

אני גר בגוש עציון. אני עוצר מדי יום לטרמפיסטים בגוש. הדבר הכי קל זה להגיד לכולם להפסיק לנסוע בטרמפים. זה גם לגיטימי. יש סכנות רבות בטרמפים, טרור הוא החלק המזערי שבהן. אבל מישהו מציע לילדים הללו אלטרנטיבה? מישהו מציע להם דרך אחרת להגיע באמצע היום לירושלים, לקפוץ לראות סרט או להיפגש עם חברים מיישוב סמוך? בתחנה שבה עמדו הנערים עומדים מתנחלים שרוצים לנסוע לשפלה. כמעט שלא עוברים שם אוטובוסים לתל־אביב.

אי־אפשר לדפוק את המתנחלים בתחבורה הציבורית, ולבנות על זה שהם יכוונו את חייהם לפי האוטובוס שעושה טובה ומגיע שלוש פעמים ביום לתחנה שליד ביתם. אבל גם אם הצעירים לא ייסעו בטרמפים (ובאופן אישי אני מרשה לבן שלי לנסוע בטרמפ רק כשהוא עומד בתוך היישוב ונוסע עם אדם שהוא מכיר לתוך יישוב אחר), האם באמת יימנע הטרור? התחנות על הציר מלאות, אנשים מחכים לתחבורה ציבורית, מה הבעיה של מחבל לעבור שם ולירות בכולם? מה הבעיה שלו לעשות פיגוע דריסה? הרי אלה דברים שקרו בעבר. אז מה תגידו, לא לעמוד בכלל בתחנות? בסופו של דבר מחבל מסוגל גם להיכנס לתוך בית ולחטוף משם ילד, ומה נעשה אז? ומי שחושב לעצמו עכשיו — למה הוא גר שם, אני באמת לא רוצה להתחיל למנות את כל הישראלים שנרצחו בפיגועים בירושלים ובתל־אביב ובחיפה ואיפה לא. העיקרון פשוט: כשמאבטחים בדקו בזמנו אוטובוסים, הפיגועים נמשכו. אי־אפשר היה לשים שומר ליד כל נהג. מה שמנע אותם זה מבצע "חומת מגן". ההרתעה שצה"ל יצר לאחר שעבר בית־בית וניקה כיסי התנגדות. אז אפשר להתנפל עכשיו על הילדים שנוסעים בטרמפים, אבל כל עוד לא מייצרים עבורם אלטרנטיבה וכל עוד לא מייצרים הרתעה מול הטרור, זו תהיה התנפלות צבועה וחלולה.

ויש עוד עניין אחד שקשור למרקם החיים פה. אנשים ביהודה ושומרון עוצרים טרמפים מתוך התחשבות. זו תופעה שיש בה הרבה חסד. אז אולי במקום לנסות להכחיד את העניין, צריך לייצר קודים בטוחים יותר שלפיהם, בין היתר, אין נסיעה בטרמפים בחשיכה, ובשעות היום זה בסדר לבקש תעודה מזהה ממי שעוצר לך? אולי תהיה זו טעות לשפוך את התינוק עם המים? אולי נכון יותר לא לגדוע את תרבות הטרמפים שביסודה מושתתת על חסד, אלא להסדיר אותה? להלאים אותה? יש כל מיני רעיונות, החל בקבוצות ווטסאפ ורשתות חברתיות שבהן אנשים יסמנו כשהם יוצאים, וכלה בהשד יודע מה. מה שחשוב הוא לבחון את הדברים בשקט, ובעיקר לא לשכוח לרגע מה הסיבה ומה המסובב — מי הרשע ומי הקורבן. 

אלה ימים שיש בהם הרבה כאב וזעם, ופעילי רשת וכוכבי אינטרנט מבריקים העלו בהם על הגריל מעצבי דעת קהל שבחרו לרדות במתנחלים, ואנשי תקשורת שתוך כדי ימי שידור רצופים כשלו בלשונם. אני מחבב את פעילי הרשת הללו וחושב שהם עושים עבודה חשובה. לראשונה זה זמן רב מאוד יש ציבור עצום של אנשים במחנה הלאומי שמרגישים שיש להם פתחון פה. שהם לא זקוקים לטובות. שהם מסוגלים להציף עוולות והתבטאויות של אנשי תקשורת ולייצר נרטיב משל עצמם. זה מאוד פשוט: העם ימני ברובו, התקשורת שמאלנית והרשת החברתית היא המקום שיכול לאזן את התמונה. אבל אחרי שאמרנו את זה, ואחרי שדיברנו בשבח הרשת החברתית — שיתרונות רבים לה — מותר גם לציין כי זה שדנה רון ואור דניאל מצטלמות עם פתק שקורא לשחרר את הנערים, לא באמת מקדם את העלילה להפי אנד, וגם העצומה שקוראת לנתניהו לנתק את החשמל בעזה, מה בעצם עניינה? לתת לאנשים תחושה שהם עושים משהו? הלייק והשיתוף אמורים לייצר איזו אנרגיה, אשליה של פעילות, אבל אוי לנו אם מי שאמור להחליט מה לעשות או לא לעשות בעזה יתייחס לכמות הלייקים. וככלל, הגיע הזמן שדברים יקודמו פה גם בלי שפליטי ריאליטי תופסים טרמפ ומשנים את תמונת הפרופיל כדי לקדם עוד איזו יוזמה חברתית בשקל.

זה היה שבוע עצוב ואין שום דבר שיכול להפיג את הכאב, אבל ישנה שירת הנערים, שבספרייה הקטנה בישיבת "מקור חיים" הזכירה לי את כל מה שלמדתי והספקתי לשכוח על אמונה וביטחון. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. 

footer