appstore

אז איך נראים החיים במשפחה של שלושה הורים, שבה אמא ואחד האבות הם גם אח ואחות?

אלון הדר
7 ימים פורסם ב-25.04.14
bigfont smallfont print

מימין: האח יקיר עם הבן המשותף יער; רן, בן הזוג של יקיר והאב הביולוגי; והאם והאחות ריקי. צילום: רלי אברהמי

אנו יושבים בסלון של בני הזוג רן זיו ויקיר אלקיים בתל־אביב. על הרצפה בובת ג'ירפה ומכוניות מעץ. יער, ילד יפה תואר בן שנה ותשעה חודשים, ניגש לרן, אביו הביולוגי, ומסמן שהוא רוצה בקבוק חלב. אחר כך הוא צועד לספה, שם יושב מכורבל יקיר, ואומר לו: "אבא". אחרונה חביבה בסבב היא אחותו של יקיר, ריקי. יער מתקרב אליה, טופח לה על הבטן וקורא: "אמא". ריקי מתגוררת בדירה סמוכה; יער נודד בין הבתים.

אמא? אבא? ועוד פעם אבא? מה קורה פה? על משפחה שכזו כנראה עדיין לא שמעתם: אח שמחליט, יחד עם בן זוגו, להביא תינוק לעולם עם אחותו. התמונה הופכת למורכבת אפילו יותר כשמצרפים את החלקים הנוספים בפאזל: בתה של ריקי מנישואיה הראשונים, נור (6), ובעלה הנוכחי המוזיקאי שלום גד.

את הסיפור יוצא הדופן הזה גם תיעדו בסרט דוקומנטרי, שצילומיו נמשכו שלוש שנים. התוצאה המסקרנת היא הסרט "משלוש יוצא אחד", שיוקרן בפסטיבל דוקאביב ב־10.5 וישודר בערוץ 8 של הוט ב־25.5.

למרות שרן הוא האב הביולוגי, בוודאי יש אנשים שיתקשו לעכל את התא המשפחתי שלכם . זה לא הרתיע אתכם?

יקיר: "מבחוץ זה אולי נשמע מוזר, אבל לנו זה טבעי. ריקי היא אמא, אני אבא. יער הוא הילד שלנו. זהו זה. אני חושב שאנחנו מחיים מחדש את התא המשפחתי המסורתי, זה שהתקיים עשרות אלפי שנים בקהילות שבטיות או בחמולות".

ריקי: "זה גם מחזיר אותי לרעיון של הקהילה. אני מרגישה את זה בעיר שאני חיה בה, תל־אביב. יש צורך אמיתי של אנשים להתאגד. להיות אבא ואמא יכול להיות מאוד בודד. אני הייתי שם. לי זה היה קשה. כשיותר אנשים מעורבים בגידול הילדים, הנטל מתחלק. הילדים חשופים ליותר אהבה. זה מאוד טבעי עבורם, כך הם פוגשים הרבה יותר צורות חיים".

בנים , למה בחרתם דווקא בריקי ? הייתם יכולים להביא ילד עם אישה אחרת .

רן: "לי וליקיר היה קל לבחור בריקי. ראינו את ההורות שלה לנור; הגישה הנינוחה, הטבעית והלא חרדתית, שלא תמיד אופיינית להורים לילד ראשון. זה קסם לנו. הרגשנו שאנו יכולים להיות שותפים איתה לדרך. יש בנו גם יסוד רומנטי. רצינו לעשות את זה מתוך אהבה חזקה. אנו אוהבים אותה ומחויבים אליה עד סוף החיים".

זוגות גייז רבים בוחרים לממש את התשוקה לילד בעזרת אם פונדקאית.

יקיר: "זו לא הייתה בכלל אופציה עבורי. אומרים, 'לך תקנה ילדים דרך ביורוקרטיה או כסף'. לא הייתי מוכן לזה".

היה לכם מודל, זוג שכבר הביא כך ילד ?

רן: "גם ביחס לשיח ההומוסקסואלי בעיר זה נחשב לפורמט רדיקלי. לא הכרנו דוגמאות כאלו בקהילה".

באילו תגובות נתקלתם?

רן: "גם לאנשים הכי ליברלים זה לא היה ברור מאליו. אתה שומע משפטים כמו 'מה פתאום אח מביא ילד עם אחות?' אבל אחרי שאתה מסביר לאנשים עם ראש פתוח, הם אומרים: 'וואו, רעיון חדשני, מדליק'. מוצא חן בעיניהם שגם כיום אפשר לחשוב על פתרונות מחוץ לקופסה בנושא הורות".

בחירה במודל החריג הזה, מעידים שלושתם, לא הייתה מתרחשת ללא אמון ואהבה הדדיים. ואכן, במפגש שלנו אי־אפשר היה שלא לחוש את הקרבה והחיבה בבית. בשעה שרן הכין תה עם זעתר, יקיר הרגיע את הילד שגילה חושים מפותחים לתיפוף ואיפשר לריקי לתכנן את המשך הוויקנד המשותף: פיקניק עם חברים.

יקיר (35) הוא מורה ומטפל בשיטת פלדנקרייז, וריקי (31) היא אמנית וגננת בגן אנתרופוסופי. הם נולדו בעכו וגדלו בנהריה. כשהיו בני 18 עזבו את הבית. יקיר עבר תהליך של יציאה מהארון ועבר להתגורר בתל־אביב, ריקי הצטרפה אליו כעבור כמה שנים והייתה שותפתו לדירה. "יש בינינו קשר מאוד חזק", היא מעידה. "היינו בילדות אויבים, עד שהפכנו לחברים הכי טובים וזה נמשך ככה עד היום. גם כשעזבתי את הדירה שלו המשכנו לגור בשכנות".

ריקי התחתנה בגיל צעיר וכשהייתה בת 24 ילדה את נור. "גם להביא ילד בגיל מוקדם, לפחות במושגים תל־אביביים, זה סוג של הצהרה", היא אומרת. "רציתי למרוד בקו שאיפשר להביא ילד רק לאחר שייצבת את הקריירה שלך ועברת כמה תחנות. אני חושבת שטוב לילדים לספוג את ההורים שלהם כאנשים שעוברים תהליך, גדלים מול עיניהם. לא הורים גמורים, ארוזים בשקית".

לפני שמונה שנים מצא יקיר את אהבת חייו: רן (36), בן מושב בית־יהושע, עובד סוציאלי שעשה הסבה מקצועית לנגרות. כשהתחזק הקשר ביניהם, עלה נושא האבהות.

כמה חזק היה הרצון שלכם להביא ילד?

רן: "יקיר ואני לא נולדנו עם עגלת תינוק ביד. השיח בחברה ההומואית כלפי ילדים השתנה בשנים האחרונות. יש בייבי בום, וברור שזה חלק מהחיים שלך. שיח ההורות נכנס למיינסטרים הגאה, מקומות הבילוי יותר אינטגרטיביים. אני חושב שזה חילחל גם אלינו, ועם השנים הרצון לילד הפך לפנטזיה מאוד גדולה שרצינו לממש ביחד".

יקיר: "מאוד רציתי ילד, אבל כל השנים הפנטזיה שלי הייתה אידיאית ונוקשה. רציתי שלילד תהיה אמא ושנגדל אותו בשותפות מלאה. כשהבנתי שאישה לא תיכנס לחיים שלי, אמרתי לעצמי, 'בוא נקבל את זה שאני הומוסקסואל ונעזוב את הרעיון של הילד'".

נותר רק לחשוב על רעיונות מקוריים. "הרעיון להביא איתי ילד משותף נולד עוד כשהייתי נשואה", מספרת ריקי, "אבל זו הייתה חצי פנטזיה־חצי שעשוע. לאחר שנולדה נור, נורא רציתי עוד ילד. היו מי שאמרו לי, ספק בצחוק־ספק ברצינות, 'תעשי ילד עם ההומואים'".

מדי פעם הם השתעשעו יחד ברעיון, אבל לא התקדמו הלאה. המפנה חל לאחר גירושיה של ריקי. יקיר ורן הציעו לה ולבתה להתגורר בביתם עד שהרוחות הפנימיות יירגעו.

זה לא ברור מאליו שזוג יכניס הביתה אדם נוסף.

רן: "בדיוק עברנו בית, התחלנו לשפץ אותו ולא ידענו להתמודד עם החלל הגדול הזה. ריקי הציפה את החששות לעזוב את הבית שלה, ואמרתי לה, 'הבית שלנו פתוח, בואי באופן זמני עם נור ותתחילי להיבנות'".

ריקי, נחתת לתוך בית אינטימי של בני זוג, ועוד עם ילדה. נשמע כמעט בלתי אפשרי.

ריקי: "עבורי זו הייתה נחיתה קלה. נפרדתי מבן זוג אחרי עשור, וזו הייתה סיטואציה מנחמת שפטרה אותי מההתמודדות של מציאת דירה שתתאים גם לילדה. הבנתי שאני נכנסת לתוך זוגיות מובנית, ועם ילדה שעושה רעש בבוקר".

השגרה הכתיבה את המציאות, ועם הזמן הרגישו כי הפכו למשפחה אחת גדולה. "כשילדה בת ארבע עוברת לגור בבית, אתה הופך לסוג של הורה", מסביר רן. "זה חלק מחבילה. אלו דברים שאתה לא אומר לעצמך בראש, אלא הם קורים בפועל. יום אחד אתה שומע אותה קוראת לך 'אבא'".

יקיר, נראה שהמצב שלך מורכב במיוחד.

"בהתחלה הייתי הדוד, ואחרי שנה זה התחיל להתבלבל. ניסיתי להתמודד עם השאלה אם להיות דמות הורית או לא. התנועה הזו בין 'דוד' ל'אבא' ושוב פעם 'דוד' ליוותה אותי כל הזמן. הנוכחות של נור שימחה אותי מאוד".

לאחר כמה חודשים של מגורים משותפים החליטו יקיר ורן, במהלך ארוחה במסעדה, להציף מחדש את רעיון האבהות המשותפת בפני ריקי. לשמחתם, היא התלהבה מאוד. אבל לאחר ששככה ההתרגשות, התחילו לעלות הספקות, במיוחד אצל יקיר.

"בהתחלה לא רציתי", הוא אומר, "היו לי חששות: איך יושפע הקשר עם רן, מה יהיה טיב היחסים עם ריקי ומה יהיו השלכות המגורים המשותפים. וגם המחשבה מה יקרה אם הדברים יעלו על שרטון, אם ניפרד, אם ריקי תעזוב את הבית. זה כמו לשוט במים מאוד רדודים כשאין גאות. חששנו גם שריקי תהיה שתלטנית בנוגע לילד ותיקח את ההגה. היא אמא שלו".

ריקי הייתה אופטימית יותר. "חשבתי שבשלישייה הזו יש עוגנים חזקים, שאחד יאזן את השני", היא אומרת. "סמכתי עלינו שנוכל להתמודד עם הכל".

ואצלך, רן ?

"הייתי יותר נלהב. לא בגלל שיש בי רצון גדול יותר לילד מאשר ביקיר, אלא כי באופי שלי יש משהו אימפולסיבי וקצת הרפתקני. עולה לי רעיון ובא לי ליישם אותו, בלי להקדיש לו חודשים של מחשבה".

ההכרעה התקבלה לפני שלוש שנים, במהלך חופשה ארוכה בהודו שאליה יצאו הבנים. ברוח החופש והנירוונה פגשו הרבה אנשים שלא מנהלים אורח חיים שגרתי, אבל מפגש אחד חולל את המפנה. "פגשנו אישה ניו־זילנדית בת 60", מספר יקיר, "שפרשה מהחיים המערביים וחיה אצל גורו. בן אדם שמבין שכל ההבניות והחוקים הם חומר גלם שאפשר לשחק איתו. סיפרנו לה על הרעיון, ובלי היסוס היא אמרה: 'איזה יופי!' ואז הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'אכן, איזה יופי'. הבנו שהחששות שלנו הם שטויות ושאפשר להתמודד איתם, ובכלל, שהרעיון המופרך כביכול לעשות ילד עם אחותי נראה כך רק בגלל שאנו לא פוגשים מקרוב הורים כאלו".

עם כל הכבוד לערכי החופש והליברליזם , עדיין מדובר במבנה מורכב מאוד . לא פחדתם שכל המודל הזה יתרסק יום אחד?

יקיר: "בשלבים הראשונים, כשהצפנו בינינו את החששות, ריקי אמרה: 'אני חוששת לריב'. אמרתי לה: 'כל החיים אנחנו רבים. נריב גם כאן, אין מה לעשות. נריב ונשלים'".

רן: "מלכתחילה יצרנו בינינו חוזה כזה שאנחנו רוצים לגור ביחד שלוש שנים, ושאם נפרק, אז נגור קרוב ועדיין יהיה בחיים ממד של שיתוף".

הפורמט שבחרתם חייב שרק רן יהיה האב הביולוגי. יקיר קיבל את ההחלטה בקלות ?

יקיר: "אני ויתרתי מזמן על הפנטזיה שאביא ילד. כשעלה הרעיון, שמנו את אלוהים בפינה ואמרנו: אפשר ילד שדומה לי ולבן הזוג שלי? אני לא צוחק, ממש ביקשנו ממנו".

ריקי: "והילד באמת דומה ליקיר ולרן, יש פה ניצחון במירכאות על הטבע".

יקיר: "תבוא למישהו שאימץ ילד ותגיד: 'אתה לא אבא שלו, כי הילד לא מאותם הגנים שלך'. הוא לא יבין על מה אתה מדבר, גם הילד לא יבין. אבא הוא דמות בחיים של הילד, זה לא קשור מי הביא את המטען הגנטי. לכן אני רואה את עצמי כאבא לכל דבר".

ואולי באופן פרדוקסלי העובדה הזאת מרככת את המודל שלכם בעיני הסביבה. האב של הילד, רן, הוא לא אח של האם. במובן הזה, ריקי עשתה ילד עם ידיד קרוב שלה.

רן: "בדיוק בעיצומו של התהליך יקיר היה בטיפול אנליטי. חריש עמוק מי האבא, מה מקום האם. ופתאום הגיע הסיפור שלנו, ממש זליגה של הגבולות הברורים שמציבה הפסיכולוגיה. לכן אולי זה נתפס בהתחלה גם כחטא. קראנו קריאת תיגר גם על הפסיכולוגיה, וזה ערך בפני עצמו, תרומה חברתית נאורה".

ריקי: "מה שבאמת מוזר בעיניי הוא הרעיון לקחת ביצית שאתה לא יודע באמת של מי היא וללכת למעבדות. זה קצת מטריאליסטי. אנחנו לא אנשים כאלו".

רן חזר לארץ לבדו, ופרויקט הילד יצא לדרך. הפעם הם הלכו לרופא שליווה את התהליך. אולטרה־סאונד, סימון ימי ביוץ, בדיקת זקיקים. "ביצענו את ההזרעה בבית בצורה מסודרת", אומרת ריקי. "כעבור חמישה ימים כבר ידעתי, הרגשתי שזה הצליח". יקיר עודכן מיד וחזר לארץ כעבור חודש.

"לאחר תקופת ההתרגשות", מספר רן, "גם ההיריון נכנס לשגרה. באופן טבעי אתה פורס חסות, מבחינה אבהית או אמהית. מבשל, מפנק".

באיזו צורה הכנתם את עצמכם לאבהות ? שיחות עם חברים, קריאת ספרי הדרכה?

רן: "לא הלכנו לקורס הכנה ללידה, לא קראנו ספרים ולא התייעצנו עם חברים. אתה לא יכול להיערך לזה באמת. היה לי ברור שכשזה יקרה, נדע להתמודד. זה הרי עובד על המקום הכי טבעי, הכי הישרדותי. כל אישה באפריקה, שלא יודעת קרוא וכתוב, יודעת איך לעשות זאת. גם סמכנו מאוד על ריקי".

זה היה הזמן להתמודד עם תגובת ההורים. "בהתחלה זה לא היה פשוט עבורם", נזכרת ריקי, "לא כך הם ראו משפחה".

יקיר: "אבל ברגע שיער נולד הם קיבלו אותו באהבה גדולה, ומאז הם שמחים".

יום הלידה היה מאורע מרגש. במרכז הסלון הוצבה בריכה מפלסטיק, וריקי ילדה במים בסיוע מיילדת, כשרן, יקיר ובן זוגה של ריקי אוחזים לה את היד ומלווים אותה.

כעבור כמה ימים נדרשו להחליט בסוגיה נוספת: האם לערוך ברית מילה לילד. הדיון שהתקיים ביניהם חשף את הקונפליקט המלווה את ההחלטה להביא ילד משותף במסגרת חריגה שכזו: האם לממש את כל האני מאמין שלהם והשקפת העולם או לנסות גם לנסות לצפות מה תהיה השפעת המודל על הילד, להבין שהחברה אולי לא פתוחה כמו שמצפים ממנה?

"הבחירה לא לעשות ברית הטרידה אותי והיו לי לבטים", מספרת ריקי. "גם ילד חריג מבחינת הסיטואציה המשפחתית, וגם לא לעשות לו ברית. חששתי שאנחנו מעמיסים על ילד קטן את כל החריגות של המשפחה. מה הוא אשם שהוא צריך להתמודד עם כל זה?"

רן: "יש שונות שאתה יכול לצפות אותה או לשלוט בה, כמו במקרה שלנו, ויש שונות שפשוט נוצרת. גם ילד במסגרת הכי נורמטיבית יכול לצאת שונה. בסופו של דבר, אם יער יתפוס שונות בחיים כנחיתות, כחיסרון — הוא יחווה אותה כך. אבל זה לא חייב להיות כך. בעיניי, שונות היא גם כוח. זה מסר שאני מאמין בו ורוצה להעביר לעולם".

יקיר: "תראה אותי ואת ריקי. גרנו בבית הכי נורמלי כביכול, ואנחנו הכי מוזרים".

החודשים הראשונים, הם מעידים, היו ימים של אידיליה. בישולים משותפים, תחושה שהם שותפים למשהו גדול והתרגשות גואה. אך אז, בדיוק כמו החששות המוקדמים, הגאות ירדה והבעיות התחילו לצוץ. "בסיטואציה המורכבת הזו צריך להיות גאון כדי למנוע כל הזמן חיכוכים", אומר יקיר. "כשעלו הריבים ההרגשה הייתה מפחידה, פטאלית, אוי ואבוי. 'מה יהיה עכשיו?' פתאום".

איך מתמודדים?

"גם במצבים הכי קשים הייתה עדיין נקודת אור שחזרנו אליה בכל פעם. אם אנחנו רבים על משהו, זה על הלכלוך והסדר בבית, פיצ'פקעס שגם זוג קונוונציונלי יריב עליהם. אנו לא רבים על איך ריקי מגדלת את הילד או סביב התפיסות הרעיוניות של החיים. ברגע שחזרנו להבין את זה, הווליום ירד".

רן: "יש גם סכסוכים ועימותים ביני לבין יקיר שלא קשורים בריקי, או סכסוכים שבהם אני וריקי היינו חזית מול יקיר".

המצב הפך מורכב יותר מאחר שאדם נוסף היה בתמונה. בחודשים שלאחר הלידה התחזק הקשר של ריקי עם שלום, בן זוגה. "נראה לי שבהתחלה היה לשלום מאוד קשה למצוא את המקום שלו", היא מספרת. "הוא הרגיש שאם הוא בא לכאן יותר מדי זה לא בסדר, ואם הוא לא מגיע מספיק זה גם לא בסדר".

איך הצלחת לתמרן בין האמהות לזוגיות?

"נקרעתי. מצד אחד, רציתי את האינטימיות שלי עם שלום. מצד אחר, רציתי להיות כאן כמה שיותר. בקושי התראינו. זה היה מצב מופרך. שלום היה מתגנב לכאן מאוחר בלילה. רציתי שתהיה לנו מערכת זוגית נורמלית. עם הזמן הוא עבר תהליך והפך לדמות הורית לכל דבר".

לפני חצי שנה החליטו ריקי ושלום למסד את הקשר והתחתנו בטקס אלטרנטיבי. זה גם היה הסימן להפרדת כוחות, וריקי עברה להתגורר עם בן זוגה סמוך לדירת הבנים. לכולם היה ברור שגם המגורים הנפרדים לא ישנו את מבנה המשפחה החדש שיצרו. ליער יש חדר בכל אחת משתי הדירות, והוא נע מבית אמו לבית האבות. "הייתה לנו פנטזיה שזה יימשך כמה שיותר זמן ושהזוגיות של ריקי תוכל לפרוח מתוך זה", אומר יקיר. "אבל לאט־לאט הבנו שהצרכים של ריקי ושלום לא בהכרח חופפים לשלנו. הבנו שגם בלי שריקי ויער גרים יחד איתנו, אנחנו יחד. במובן הזה, שום דבר לא השתנה. אנחנו מקבלים את ההחלטות ביחד, יוצאים כולנו לטיולים ולבילויים וכל אחד מאיתנו מרגיש ורואה את עצמו הורה ליער".

רן: "מה שקורה כרגע זה, שבגלל שיער לא נמצא במסגרת, הוא עם האבות שלו (רן ויקיר — א"ה) בימים, ובערבים אנחנו מתחלקים באופן שיוויוני בינינו לריקי. אנחנו כן כל יום־יומיים נפגשים לרגעים משותפים של כולנו. משהו בהווי של כולם ביחד נשמר. כל הפורמט הגיע מתוך תחושה אינטואיטיבית שיש לנו ראיית עולם דומה, ובפועל זה מה שקורה. בנוגע להורות אנחנו סומכים זה על זה וגם משחררים. לכן אנחנו לא מרגישים שעברנו למודל של חלוקה או משמרות, אלא בדיוק כמו בהתחלה — חיים בפורמט של משפחה".

יער לא מתבלבל?

ריקי: "שלום, שגם כתב מוזיקה לסרט, לקח את יער לאולפן. על המוניטור רצו תמונות וידיאו שתיעדו את יקיר ורן. יער התחיל לקרוא 'אבא' ונגע ברן. אחר כך הצביע על יקיר ושוב קרא 'אבא'. ואז הוא קפץ על שלום ואמר 'אבא!' גם לי לפעמים הוא קורא 'אבא'".

כבר בתחילת התהליך ביקשו השלושה לתעד את המהלך. חברתם, הבימאית סיון בן ארי, הציעה ללוות את התהליך.

מילא לעשות ילד יחד, אבל להראות לכולם?

ריקי: "היה לנו דרייב שאנחנו עושים משהו שיש לו הדהוד בעולם ושיכול לתת את התרומה שלנו לשינוי תודעה בחברה. זה סרט כאמצעי חינוכי, שגם אנשים מהמיינסטרים יראו צורות חיים אחרות ויוכלו להיות יותר סלחנים להומואים בקרבתם או לצורות חיים שונות, ולא יגידו שאלו צורות חיים חריגות".

גם את הרגשת שהמיינסטרים הכתיב לך את התודעה בבחירות בחיים שלך?

"בתחושה שלי, נגררתי למודל של חתונה וחיי נישואים. מבחינתי לא הייתי מתחתנת, אלא רק עושה ילדה עם בן זוגי. אבל המשפחה לחצה עליי. תהליך הגירושים, שהתבצע ברבנות, היה מאוד לא נעים לנו. לאחר הגירושים אמרתי: די אני לא נכנעת ללחצים האלה, לא עושה יותר מה שאומרים שצריך. אני צריכה לבנות את המקום שלי איך שאני חושבת שצריך לחיות".

הסרט מאוד אינטימי וחשוף, ועדיין מדובר בנושא טעון.

ריקי: "סיון נתנה לנו מצלמות והדריכה אותנו איך לצלם. דווקא כשהיא הגיעה לפה עם המצלמות שלה היינו קצת אנטיפתים. מספיק קשה לנו בחיים — מה את באה עם מצלמות? בסופו של דבר, את רוב החומרים בסרט צילמנו בעצמנו".

למצלמה הייתה פונקציה בתהליך ? ניסיתם לייצר דרמות מלאכותיות?

יקיר: "אולי בהתחלה קצת הגבנו בצורה מוגזמת, אבל מהר מאוד פשוט התרגלנו אליה. שכחנו בכלל שיש מצלמה. היא הפכה לחלק מהחיים שלנו ותיעדה תהליך של שלוש שנים. אין שם סצנות מבוימות בכלל".

והמסר שלכם עבר?

יקיר: "אם לסרט יש אמירה אז היא: אנחנו משפחה רגילה ונורמלית. ואם לעשות ילד, אז רק מתוך אהבה. ילד הוא חלק מהחיים".

ריקי: "לאחרונה הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לראות אמנות יותר טובה מהחיים שלי עצמם. לא סרט, לא ציור. החיים שלי הם תוצר האמנות הכי טוב שלי".

footer