appstore

רענן שקד

חזרתי מארבעה ימים במזקקות וויסקי בסקוטלנד

וזה מה שהצלחתי לזכור
7 ימים פורסם ב-27.12.13
bigfont smallfont print

אז לא חזרתי מסקוטלנד עם תמונה שלי בחצאית משובצת, כששתי כבשים לוחכות את ירכיי. חזרתי מסקוטלנד רגוע, נינוח וחמאתי כמו, אה... בעצם למה לי להתאמץ עם מטפורה? כמו מישהו שהתחיל לשתות וויסקי בעשר בבוקר, כל בוקר, אכל עוגות וויסקי, הזמין המבורגר בוויסקי ורצועות עוף בג'ק דניאלס, וגם דיפדף לא מעט בספרו המפורסם של מייקל ג'קסון, "וויסקי".

כן, מייקל ג'קסון הוציא ספר על וויסקי.

לא, אני לא שיכור. הייתי במשך ארבעה ימים, אבל מייקל ג'קסון היה עיתונאי בריטי ידוע לענייני, בעיקר, וויסקי.

גם אני לא האמנתי. לא כשרומן חייט, היי־טקיסט רווק בן 34 מתל־אביב ואחד ממשתתפי קבוצת סיור המזקקות שלנו בסקוטלנד, אמר לי: "בדיוק היום קניתי את הספר של מייקל ג'קסון".

"מה אתה, ילדה בת 14?" שאלתי אותו מבלי למצמץ, כי העיניים שלי היו ממילא חצי עצומות זה יומיים — ככה זה עם וויסקי, אחרי שתי כוסות אתה מקבל פרצוף של עמנואל רוזן.

"מייקל ג'קסון שכתב על וויסקי", הוא אמר לי. "יש לו ספרים טובים".

"אני אהבתי את 'מותחן' שלו", התעקשתי למתוח את האין־בדיחה, אבל חייט כבר עבר לוויסקי הבא.

היינו קבוצה של שבעה גברים ואישה שנעו, מעורפלים משהו, בנוף הפסטורלי ביותר בעולם — נחלים שוצפים, גבעות ירוקות, שדות ענק צהובים, כבשים ידידותיות למשתמש ואוויר נקי כל כך עד שהגוף נכנס לקריז ודורש את מנת הזיהום היומית שלו — והיינו במשימה מטעם אלוהים, אם אתם מאמינים שאלוהים הוא סינגל מאלט.

עברנו בין המזקקות הקלאסיות שבאזור הספיי־סייד הצפוני של סקוטלנד — 50 מתוך 100 מזקקות המאלטים הסקוטיות מצטופפות כאן — ושתינו את רובן בהדרכתו של המדריך שלנו, יוני ישי, מייסד ויו"ר מועדון הוויסקי הישראלי, ובמסגרת החברה הגיאוגרפית.

לא, אני לא שיכור (הייתי, במשך ארבעה ימים); יש מועדון וויסקי ישראלי. כמה אלפי ישראלים חברים בו. המועדון פעיל מאז 2003, אז סיים ישי לימודי אדריכלות בסקוטלנד והבין שאם הוא למד דבר אחד חשוב בסקוטלנד, זה לא אדריכלות.

"המועדון בעיקר מארגן לעצמו סיבות לשתות, לנסוע וליהנות", מסביר לי ישי את הכלל הראשון של מועדון הוויסקי. "ויש לנו גם פרויקט ייחודי — אנחנו מביאים חביות מלאות וויסקי סקוטי לארץ, כי אחד הדברים החשובים בוויסקי זה הלוקיישן שבו החבית נמצאת — ואנחנו מפזרים את החביות במיקומים סקסיים בארץ, נותנים לוויסקי לנשום את אוויר ארץ הקודש, ואז מבקבקים. והבקבוקים נחטפים בתוך שנייה. מוכרים ב־400 שקל בקבוק כזה".

אני אוהב את ישי. אני אוהב את כולם בקבוצה — גם אתכם — אחרי שתי כוסיות מקאלן אסטייט ריזרב שפותחים לנו בחדר הווי־איי־פי בדיוטי פרי לפני ההמראה, 44 אחוזי אלכוהול בשעה ארבע בבוקר. אבל כולנו נועצים עיניים דווקא בבקבוק הוויסקי היקר ביותר בישראל, שניצב בוויטרינה מיוחדת בכניסה לחדר הווי־איי־פי: בלוויני בן 50 שנה. בקבוק שיכול להיות שלכם תמורת 41 אלף שקל. מחרתיים נהיה במזקקה של בלוויני, ובחורה עם מבטא סקוטי כבד תדריך אותנו בין כמה מאות בקבוקים זולים יותר. גם הנהג שלנו יהיה סקוטי עם מבטא סקוטי כבד. "אם אתה שותה מספיק וויסקי, אתה יכול להבין אותם", מבטיח לי ישי בנתב"ג. כבר נרגעתי.

שתי מילים על וויסקי: מתרגלים אליו.

"בהתחלה אתה טועם ואומר, 'איכס, מה זה?' ואז אתה טועם שוב ושוב ואומר: בוא'נה, יש פה משהו מעניין", אומר לי רועי לשניאק, ברמן חיפאי בן 28 שהתחיל להתעניין בוויסקי כשהפך למדריך בקורס ברמנים ב"זמן אמיתי" ועכשיו משתתף בסיור המזקקות. "רציתי להימנע ממצב שהתלמידים בקורס יפתיעו אותי באיזו שאלה, אז חקרתי את כל הנושא של הוויסקי ופתאום נהיה לי אוסף קטן, שהפך לאוסף די גדול — כיום זה 160 בקבוקים, מתוכם 80 סינגל מאלטים".

כמה מילים בנושא סינגל מאלטים: עזבו, בואו לא ניכנס לזה. טעים לכם? תשתו. לא טעים? תשתו עוד, בשלב כלשהו יתחיל להיות טעים. ברמה העקרונית, סינגל מאלט הוא וויסקי שמגיע ממזקקה אחת בלבד. בלנדד הוא ערבוב בין חביות שהגיעו מכמה מזקקות. סינגל מאלט נחשב יותר, עולה יותר, לרוב מורכב יותר בטעמיו, אבל בעיקר נשמע כמו משהו שאתם רוצים לשלב במשפט ("איזה סינגל מאלטים יש לכם? טוב, תן לי מהגלנפידיך 18").

"מתחילים תמיד אומרים שהם רוצים סינגל מאלט — הם מתלהבים מלהגיד את המילה עצמה", אומר לשניאק. "הבן אדם לא מכיר, אבל הוא רוצה לנסות. שמע שזה מגניב. אני שואל אותו: אתה אוהב פירותי או מעושן? אין לו מושג. סינגל מאלטים הם טעמים מאוד מדויקים עם מורכבות מאוד גדולה. אבל יש וויסקים קלים יותר להתחלה. האיריים קלים להתחלה — הם חלקים ונוחים יותר לשתייה, אולי כי הם עוברים שלושה זיקוקים ולא רק שניים, כמו הסקוטיים".

עזוב אותך, לשניאק. מה הוויסקי הכי טוב בעולם?

"זו שאלה קשה. אני מבדיל את הוויסקי מכל שאר המשקאות בזה שאם תעצום עיניים וייתנו לך לטעום שישה קוניאקים – ההבדל לא יהיה משמעותי במיוחד. אבל קח שישה וויסקים — אירי, לדר, מאלט מהאיים, מאלט פירותי, אמריקאי — לכל בקבוק יהיה טעם שונה. אפילו לשישה וויסקים סקוטיים — כל בקבוק יהיה שונה. בוויסקי אין שניים אותו דבר".

עזוב אותך, לשניאק. מה הוויסקי הכי טוב בעולם?

"אני מאוד אוהב מצד אחד את המעושנים, אבל גם את הפירותיים. במעושנים יש את מלך המעושנים — לנגאבולין 16, שהוא וויסקי מדהים באמת, הוא כמו מדורה. הרבה פעמים כשאני שותה ממנו בבית, אני משאיר את הכוס הריקה בתוך החדר, ובבוקר יש ריח כאילו היה קומזיץ בחדר".

ומי לא היה רוצה בזה.

"מצד שני יש את הוויסקים הפירותיים, שחלקם נפלאים — למקאלן יש כמה סדרות מאוד־מאוד טובות".

או־קיי, אתם מבינים שתשובה חד־משמעית יהיה קשה לקבל כאן, בעיקר מכיוון שאנשים ששותים וויסקי מספיק זמן מפתחים — לצד מבטא סקוטי ועפעפיים כפולים — גם אהבה גדולה כמעט לכל מה שמגיע בבקבוק ונראה זהוב, נטייה שעשויה להתברר כהרסנית בתור לבדיקות מעבדה.

סקוטלנד, למשל, היא אומה שצורכת וויסקי בדבקות ובלהיטות שבה ישראלים צורכים חומוס ודיאט קולה. אלף שנה של ייצור וויסקי הפכו את סקוטלנד למקום היחיד בעולם שפקיד משטרת ההגירה בכניסה אליו שואל אתכם מה מטרת ביקורכם, וכשהוא שומע שמדובר בסיור מזקקות, הוא מחייך ואומר: "מקאלן היא האהובה עליי!"

אחרי קבלת פנים כזאת, כל שנותר הוא לצאת מהטרמינל ולגלות שאפור, קריר וקצת מטופטף בחוץ. רוי, הנהג המקומי שלנו, מקבל את פנינו בשמחה תוך שהוא קורא: "כן, ידידיי, זה יום קיצי!" ומתכוון לזה באופן לגמרי לא אירוני.

עם סיגריה תמידית בזווית הפה ומבטא כבד יותר מאבל לאומי, רוי מסביר שהוא מסוגל להיות הנהג שלנו בארבעת הימים הקרובים כי בניגוד לרוב בני ארצו, הוא החליט — וגם הצליח — להיגמל מוויסקי. כמה זמן לקחה הגמילה? "25 שנה".

התכנון העקרוני שלנו היה לנסוע מנמל התעופה לאדינבורו ומשם למזקקות, אבל ברגע שעלינו לאוטובוס, האנשים איבדו סבלנות לשטויות כמו תרבות, תיאטרון ופסלים של משוררים מתים, ודרשו להגיע בהקדם למזקקה שבה אפשר יהיה לראות לא רק איך עושים וויסקי, אלא גם איך עושים שהוא יגיע לגרון שלך. שכחנו מאדינבורו, ובתוך שעתיים היינו באזור שלקרוא לו "ציורי" יעשה עוול לרוב הציורים; הייתם צריכים להיות שם, אבל מכיוון שלא הייתם, בואו נאמר רק שהקסם המיוחד של סקוטלנד נובע מהשילוב בין נוף שמאיית פסטורליה, אקלים קר, אפור וצלול, והסקוטים עצמם — אנשים חמודים עד כדי כך שאין דרך שלא לחשוד בכולם בשתיית יתר. ובצדק.

אנחנו חונים ליד המזקקה הראשונה – רויאל לוכנאגר, מזקקה קטנה ואיכותית, חצי מיליון ליטר בשנה (הגדולות מגיעות ל־12 מיליון) — וכבר בכניסה מתוודעים לריח החריף והמופלא שממלא את כל מזקקות הוויסקי: שילוב של אלכוהול ושמרים ועוד משהו כבד ואוורירי שאפשר כמעט לנגוס בו, והשילוב גורם לך לרחרח את האוויר בהתמדה של כלב ציד מורעב.

כמו בכל המזקקות הבאות, גם כאן מספרים לנו את סיפור ייצורו של הוויסקי. זה סיפור בהמשכים עם סוף טוב: כולם נרדמו. בגדול — כלומר הכי בקטן שאני מסוגל — וויסקי מיוצר משלושה מרכיבים: דגנים, מים ושמרים. בתחילת התהליך לוקחים את הדגנים, מנביטים ומבשלים אותם במכלי ענק — תהליך שגורם לאנזים מסוים בדגנים המונבטים להתחיל לפרק את העמילן שבהם ולהפוך אותו לגלוקוז. תישארו איתי, תכף זה נגמר: את התוצאה המבושלת מעבירים למכלים עצומים נוספים — לרוב מכלי עץ בגובה שלוש קומות, המחזיקים כל אחד כ־100 אלף ליטר — שבהם מפגישים בין הנוזל המבושל לבין שמרים, כך שהשמרים מתחילים לפרק את הגלוקוז ולייצר ממנו אלכוהול, שזה, עקרונית, מה ששמרים עושים למחייתם כשהם לא עושים פיצה.

הנוזל הכהה המתקבל מהפירוק עם השמרים, המכונה Wash, הוא מעין בירה ובה סביב תשעה אחוזי אלכוהול — ואותה מעבירים לזיקוק.

המזקקה היא דוד נחושת ענקי ויפהפה — סוג של מנורת אלאדין עצומה בעלת צוואר ברבורי ארוך — שאותו ממלאים בנוזל המותסס ומחממים לטמפרטורה של 78 מעלות, שבה האלכוהול מתאדה (אלכוהול מתאדה בטמפרטורה נמוכה משל מים – זה העיקרון שבבסיס הזיקוק). אדי האלכוהול מטפסים במעלה צוואר הדוד ועוברים דרך מעבה, שמקרר אותם והופך אותם בחזרה לנוזל שקוף בעל אחוז אלכוהול גבוה יותר.

את הנוזל הזה — עם סביב 25 אחוזי אלכוהול — מזקקים פעם נוספת, וסגרנו עניין: קיבלתם תזקיק של סביב 70 אחוזי אלכוהול, שעקרונית יכול להסיע את המכונית שלכם עד רמת־גן ובחזרה או לחלופין להרדים את חמותכם לנצח. התזקיק העוצמתי מאוחסן בחביות עץ אלון – הטובות והמומלצות שבהן שימשו בעבר לאחסון שרי או בורבון — ולאורך 12, 18, 25 או יותר השנים הבאות, החביות יעניקו לנוזל טעם, ריח, צבע ענברי ואופי ויהפכו אותו למשהו שאפשר יהיה למכור במסעדות תל־אביביות מסוימות תמורת 80 שקל לכוסית. החבית גם "נושמת", כלומר האוויר סביבה חודר פנימה ומשפיע ישירות על טעם הוויסקי הסופי. מדי שנה מתאדים מהחבית כשני אחוזים של משקה – המכונים בפולקלור הסקוטי "חלקם של המלאכים" — וגם אחוזי האלכוהול שבו פוחתים בהדרגה.

ככל שהוויסקי מתיישן יותר שנים, הוא הופך בשל, עגול, עשיר ומפנק יותר, כך שעקרונית, אתם רוצים לשתות וויסקי מיושן לזמן ארוך ככל האפשר — ופה מתחילה הבעיה: גם הסינים רוצים. ויש המון סינים שרוצים. ואף אחד לא לקח את כולם בחשבון לפני 12 או 18 שנה, כשהוויסקי שיוצא מהחביות עכשיו רק נכנס אליהן. התוצאה: הוויסקי האיכותי הולך ומתייקר בכל רחבי העולם, ומזדקקות הוויסקי פורחות.

"אנחנו רואים התרחבות אדירה במזרח ובסין למרות המשבר הכלכלי העולמי", אומרת לנו המדריכה שלנו במזקקת גלנליווט. "יש גם עליית ענק במעמד הביניים בהודו, ואנחנו משקה שנתפס כסמל סטטוס, משהו שאנשים שואפים לשתות".

בקיצור, הסינים קונים את כל המלאי לפני שאר העולם. "השוק הסיני הרג אותנו", מסביר אייל נחשון, מנהל מכירות האלכוהול והטבק של הדיוטי פרי בנתב"ג, את הסיבה העיקרית למחסור הנוכחי בלגבולין, למשל.

גם שוק הוויסקי הישראלי גדל בהתמדה — ב־2012 נרשמה עלייה של 22 אחוז בצריכת הוויסקי בישראל, והמשקה עבר לתפוס 27 אחוז משוק האלכוהול הישראלי, שני רק לוודקה (49 אחוז מהשוק). זה אומר שישראלים מתחילים להבין את מה שעדי שריר, ברמנית וסטודנטית לעיצוב בת 23 מתל־אביב, שהגיעה לסיור המזקקות עם אבא עופר, בעליה של חברה לחלפי מטוסים(!), כבר הבינה: "וודקה זה מבחינתי משקה שנועד לחזק קוקטיילים. זהו".

שריר היא הנציגה הנשית היחידה בקבוצה, והיא יודעת מניסיון שוויסקי ונשים כמעט לא מבלים יחד. "בברים תל־אביביים לא רואים בחורות שותות וויסקי, ואם כן, זה רק כי הן אוהבות להסתובב עם הכוס הזו ביד. הן לא מתעניינות במשקה, בעומק ובהיסטוריה. חוץ מזה, לוויסקי יש קצת בעיה תדמיתית; עובדה שיאיר לפיד, ששתה וויסקי בעבר, הפסיק".

אבא עופר: "אולי אם היה ממשיך, היה מקבל החלטות נכונות יותר".

אבא עופר, אגב, הגיע לסקוטלנד בנפרד מאיתנו, כי אנחנו טסנו עם טורקיש איירליין, והוא לא טס עם "אף מטוס שבתא הטייס שלו יושב מישהו חובש תרבוש". בעיה שכזו. האיש לא בוטח עקרונית במוסלמים ובערבים. אבל מעבר לבעיה הקטנה הזו, עופר שריר הוא הבן אדם הנכון לבלות איתו ארבעה ימים של וויסקי, בעיקר כי יש לו תשובה לכל שאלה מעשית שעשויה להתעורר בתחום התעופה. למשל: מכמה חלקים בכלל מורכב מטוס נוסעים ממוצע? "סביב מיליון".

למדתם משהו.

אנחנו בגלנליווט, המזקקה השנייה בגודלה בסקוטלנד ("מי הראשונה?" אנחנו שואלים את המדריכה אדומת הצוואר שלנו. "אה, אנחנו לא מתייחסים אליהם. אני בטוחה שמחר כבר יגידו לכם", היא אומרת, יודעת שמחר אנחנו מגיעים לגלנפידיך). הדרך למזקקה — כמו כל הדרכים בספיי־סייד — ירוקה וכפרית, כמעט צחורה, מנוקדת כבשים ופרות ושכווי ענק שעומדים על הכביש, ונהרות קטנים שמדלגים לצידו. המזקקות הגדולות החליטו להתמקם באזור המלאכי הזה משתי סיבות: קודם כל, המים הצלולים בנהרות משמשים להכנת הוויסקי, ושנית, כי הבריטים רדפו אחריהם כל הדרך עד לכאן.

ב־1707 החליט השלטון הבריטי להטיל מס על יצרני הוויסקי המשגשגים של סקוטלנד, ואלה הגיבו ב"אתם שיכורים, לכו לישון ועזבו אותנו בשקט, אנחנו מפליצים בכיוון הכללי שלכם". הבריטים לא ויתרו, והסקוטים נאלצו לארוז את המזקקות שלהם ולהימלט מגובי המס עוד ועוד צפונה לעבר ההרים, שם התחבאו בין הענפים תוך שהם מתנשפים ולוקחים לגימה מהפלאסק.

ב־1823 הבריטים התייאשו חלקית מהמרדף, והמלך ג'ורג' הרביעי הודיע על הפחתת המס על הוויסקי. ג'ורג' סמית, המייסד והבעלים של מזקקת גלנליווט, החליט להיות הראשון בסקוטלנד שישלם את המס ויקבל מהבריטים רישיון כחוק, מה שייתן לו זמן ושקט נפשי להשקיע בפיתוח המזקקה במקום להימלט מגובי מס. הבריטים היו מרוצים, אבל הקולגות הסקוטים של סמית קצת פחות, והם הציתו את המזקקה שלו פעמיים ואילצו אותו לישון עם שני אקדחים מתחת לכרית — תנסו פעם, זה די מוריד מאיכות השינה.

לבסוף, כמובן, כל יצרני הוויסקי ניאותו לשלם מסים לבריטים, וגלנליווט הפך לסינגל מאלט הנמכר ביותר בארה"ב. המזקקה פועלת שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, 49 שבועות בשנה, ומתגאה בוויסקי אלגנטי עם טעמים טבעיים ופירותיים ש"זוהרים דרך המשקה" במילים שלהם, או במילים שלי, כעבור שמונה טעימות: עזרו לי להגיע לאוטובוס, אני רואה מטושטש.

בערב אנחנו הולכים לקרוע את העיר. מכיוון שהעיר העקרונית של הספיי־סייד נקראת דאפטון ומורכבת משלושה רחובות, כיכר אחת, חנויות שנסגרות הרבה לפני שמגיע קונה ותחושת חג במקרה שחתול חולף ברחוב, אנחנו מרחיקים לעיר טיפה קיימת יותר: אברדין.

לזכות אברדין אפשר לומר ש"הגרדיאן" בחר בה לאחת מעשר הערים העצובות באירופה, וששמונה תיירים מישראל מעלים את מפלס התיירות בה בסביבות 900 אחוז. עוד משהו שאתם צריכים לדעת על אברדין — מלבד העובדה שאתם לא צריכים לדעת על אברדין — הוא שאנני לנוקס נולדה כאן, ובזאת עלתה וירדה העיר מבמת ההיסטוריה העולמית.

למה אנחנו בכל זאת בעיר הנמל הנידחת הזאת? ובכן, יוני ישי התגורר כאן בעבר, שימש ברמן באיזה חור, והוא רוצה למצוא את החור. ולהראות לנו. חוץ מזה, אנחנו בעניין של לראות בר סקוטי אמיתי, ואין לכם מקום טוב יותר לעשות את זה מאשר בעיר שבה אין שום דבר טוב יותר לעשות מאשר לשתות.

קודם כל אנחנו מחפשים משהו לאכול. המאכל הסקוטי הלאומי הוא האגיס – כמו החיתול, וגם די דומה במרקם – שהוא מעיים ממולאים בשר ומבושלים במים. תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אבל אל תשאירו לי, אין צורך.

לפיכך אנחנו מסתפקים במאכל הלאומי השני — פיש אנד צ'יפס — במסעדה הגדולה והמפורסמת באברדין לנושא, תוך שאנחנו מוקפים בקשישים וקשישות סקוטים בז'קטים נפלאים בשלל צבעי פסטל, המורידים את ערימות הענק המטוגנות שלהם עם בירה, מדברים בהתלהבות על מק־משהו שהמבטא שלהם קצת מקשה עליי לפענח, ונראים בריאים ושמורים בהרבה מכל ספסל קופת חולים ישראלי.

על בטן מלאה וצרבת ריקה אנחנו ממשיכים משם לבר המקומי. המקום הוא חלל גדול ודחוס כמעט ללא שולחנות ישיבה — כולם עומדים — ועל הקיר ניצבים כמה מאות בקבוקי וויסקי מכל העולם, כולל וויסקי יפני וקנדי, כשאגף מיוחד וגדול שמור לסקוטי. הבר הזה, מתברר, מפורסם באברדין, לא כי אנני לנוקס ירקה לידו פעם, אלא כי הוא הפך לבר האחרון בבריטניה שלא היו בו שירותי נשים.

"נדרשו הפגנות של נשים מול הבר כדי שזה יקרה", מספר ישי. הבר נכנע לבסוף בחוסר חשק, וכיום גם נשים יכולות להעביר בו ערב סימפטי במחיצת עשרות שיכורים קולניים עם נטייה עקרונית לשבור מדי פעם זה לזה את הפרצוף, וללכת לשירותים משלהן. בכניסה לשירותים, אגב, מוצב קונדומט ובו, איך לא, "מק'קונדום" — קונדומים בטעם וויסקי ("סינגל מאלט או בלנדד?" תוהה אחד מחברי המשלחת).

זה לילה סתווי ואין כוכבים, ורוב הלקוחות מורידים פיינט אחרי פיינט של בירה (טננט היא הלאגר המקומי הפופולרי), אבל המשלחת הישראלית משפשפת עיניים דווקא מול מבחר הוויסקי האינסופי ומתחילה לעבוד במחקר. אני מתחיל בוויילד־טרקי ריי — בורבון אמריקאי מתקתק ולא שגרתי, חותך לקאול־אילה מעושן למוות, ומאבד את חוש הטעם.

ביציאה לרחוב, גשם חזק מתחיל. זה לא משנה כלום למקומיים, אבל אנחנו נמלטים לאוטובוס וצונחים כל הדרך בחזרה למלון. אין ספק; אברדין היא מקום שמוכרחים להיות בו אם אין שום מקום אחר ברדיוס מאות קילומטרים ממך. "אני נזכר בסיפורים מאברדין", יוני נזכר. "יש להם חוקים חמודים. למשל, אם אתה מאמץ חתול והוא חולה ונמצא אצל הווטרינר ליותר מיומיים, תקבל חתול חלופי. או בבלוקבסטר, אם לא נהנית מהסרט, כשאתה מחזיר אותו הם לא יחייבו אותך".

תזכירו לי את אברדין בפעם הבאה שידברו איתי על רילוקיישן.

למחרת אנחנו מגיעים, סוף־סוף, לגלנפידיך־בלוויני, המזקקה הגדולה בסקוטלנד, יצרנית הוויסקי הסקוטי הנמכר בעולם, ובאופן מפתיע גם היחידה שעדיין נמצאת בבעלות המשפחה שייסדה אותה. וויליאם גרנט, האב המייסד, נולד בשנת 1839 בדאפטון, מקום שכזכור יש בו כל כך מעט מה לעשות, עד שהקמת מזקקה נראית כמו בחירת קריירה כמעט צפויה.

גלנפידיך היו הראשונים לשווק מאלט מחוץ לגבולות סקוטלנד, הראשונים להבין שהמזקקה יכולה להפוך בעצמה לסיור תיירים, והראשונים והאחרונים להכניס לשימוש בקבוק בעיצוב משולש, "כדי שכשאתה שיכור והוא נופל לך מהיד — הוא לא יתגלגל רחוק מדי", מעדכן ישי בפולקלור המקומי.

אנחנו שותים גלנפידיך בן 12, 15 ו־18, בלוויני בן 12, בלוויני דאבל־ווד בן 12 ו־17 שנה, ולקינוח – בלוויני 21. בשלב הזה אני מבחין בין הטעמים שעליהם מדברת המדריכה — "ונילי", "קצת דבשי", "ספייסי", "קליפת תפוז", "פיניש של מרציפן", "אגוז", "ג'ינג'ר", "ריח קרמי", "שכבת ליקריץ" ו"אף מורכב של מתיקות, עץ ופרחוניות" — בערך כמו שמירי רגב מבחינה בניואנסים. זה לא מפריע לי. זה וויסקי אדיר. איזה? ההוא. כן, הקודם. גם זה. לא, זה שלפניו. וגם זה שעכשיו.

לסיום הם מאפשרים לנו למלא לעצמנו בקבוקים קטנים היישר מתוך חבית לבחירתנו — אישית הייתי מעדיף לנמנם עכשיו קצת בתוך החבית וזהו — ואז אנחנו חוזרים, מתנודדים, לישראל.

ציפיתי להתעורר בנתב"ג כשאני בחצאית ולידי כבשה, אבל אתם יודעים איך זה; כמו כל דבר טוב, גם זה נגמר ב"מונה או סכום קבוע?"

יש מצב שאתה מקבל וויסקי מהחבית?

footer