appstore

בעקבות החלטת בג"ץ: לילה עם המסתננים בתל־אביב

"אנחנו, הסודנים, ניצחנו אתכם"

מאז שבג"ץ התייצב לצדם, המסתננים האפריקאים החיים בדרום תל־אביב באופוריה: "אף אחד מאיתנו לא יזוז מפה"
דני אדינו אבבה
חדשות פורסם ב-23.09.13
bigfont smallfont print

איברהים, יליד דרום סודן, שוהה בישראל כבר תשע שנים. בשבילו, סמטאות התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב הן הבית. עכשיו, אחרי שבג"ץ פסל את התיקון לחוק המאפשר לכלוא מסתננים למשך שלוש שנים ללא משפט, איברהים יוצא אל הרחוב בראש מורם.

"חמש דקות מעזריאלי, יש מדינה אחרת": התחנה המרכזית הישנה

החלטת שופטי בג"ץ, שסוללת את הדרך לשחרורם של 1,811 מסתננים אפריקאים שעצורים במתקן סהרונים בדרום, עוררה אופוריה במעוז הזרים של תל־אביב. "אנחנו ניצחנו אתכם", אמר לנו איברהים, כשנתקלנו בו בסוף השבוע במדרחוב נווה שאנן. "אף סודני או אריתריאי לא יעזוב את ישראל. אף אחד מאיתנו לא יזוז מפה. בעוד חמש שנים כל תושבי שכונת התקווה ודרום תל־אביב יעזבו - מרצון או שלא מרצון. אנחנו נתלבש עליהם. ככה זה, ואתם יודעים שזה מה שיקרה".

כשהחושך יורד על התחנה הישנה, מתמלאים הרחובות המוזנחים בהולכי בטל. נרקומנים מסתודדים עם סוחרי הסמים, מחליפים כסף תמורת מנת סם. סודני הלום אלכוהול מתנדנד במורד מדרחוב נווה שאנן. כמה אריתריאים מתווכחים זה עם זה בצעקות רמות. האווירה מתלהטת. הפרוצות שתרות בעיניהן את המדרכה בהמתנה ללקוחות, ממהרות לתפוס מהאריתריאים מרחק. הצחנה העולה מערימות האשפה מקשה על הנשימה.

שוטרי משמר הגבול, מלווים בכלבים, פושטים על הברים המאולתרים של מבקשי המקלט והעובדים הזרים. הם משוחחים עם השתיינים ומזכירים לבעלי הברים שעליהם לסגור את המסבאות עד חצות.

ליד הפאב של התאילנדי אנחנו פוגשים את חלבה, אזרח סודני. הוא שיכור כלוט ומתלונן על קשיי החיים של מבקשי המקלט במקום הכי נמוך בתל־אביב.

"האנשים כאן, אין להם במה לעבוד. אין להם מה לאכול. החבר הכי טוב שלהם זה הבירה", אומר לנו חלבה בגילוי לב. "הם שותים, שותים, שותים כי לא נותנים להם עבודה - ואז יש כאלה שהולכים לאנוס ולגנוב. בכל יום יש פה מכות, יש בלגן, אבל אתם הישראלים לא יודעים כלום ממה שקורה כאן. אנחנו במרחק של חמש דקות מעזריאלי, אבל מרגישים שאנחנו חיים במדינה אחרת. מדינה שרבים עליה סודנים, אריתריאים, פלסטינים והרבה מאוד נרקומנים".

מאלק מאריתריאה, שהוצא על ידי השוטרים ממועדון, דווקא מבין לליבם של הישראלים: "אני בארץ כבר שלוש וחצי שנים. יש לי משפחה באריתריאה שאני שולח לה כסף. קשה לי מאוד פה, בלי המשפחה. אנחנו מאוד בודדים בישראל. אבל אני גם יכול להבין למה אתם מפחדים מאיתנו. אנחנו באים לחפש פרנסה ואתם מפחדים כי אנחנו לוקחים לכם את מקומות העבודה. חשוב לי שתדעו שלא באנו כדי לקחת מכם את המדינה שלכם. תניחו לנו, רק תנו לנו לעבוד קצת ולחסוך כסף".

ממדרחוב נווה שאנן אנחנו ממשיכים לרחוב פין. מעט מאוד ישראלים מסתובבים כאן בשעות הלילה. מדי פעם עוצרת מכונית ליד אחת הפרוצות. הנהג שואל מה המחיר, הפרוצה משיבה. אם מסכימים היא עולה למכונית.

מתחת לאחד הבתים מוגפי התריסים עומד אריתריאי, ממתין לחבר. הוא תוהה מה אנו עושים כאן. "אתם רוצים למות? תעמדו פה חמש דקות. זה מסוכן מה שאתם עושים", הוא מזהיר.

האזהרה לא עושה רושם על ישראלי נמוך קומה המתגורר באחת משכונות דרום תל־אביב. הוא ניגש אל חבורת אפריקאים. "תחזרו הביתה, לארצות שלכם", הוא מטיח בהם. עשרות סודנים ואריתריאים מקיפים אותו, מנסים להבין מה הוא אומר. כאשר אחד הסודנים, שדובר מעט עברית, מתרגם להם את הדברים - עיניהם רושפות. "תלך מפה", משיב אריתריאי בזעם. "תגיד לישראלים מדרום תל־אביב שילכו מפה. אתם כבר לא שייכים למקום הזה".

לא הרחק משם, ליד מועדון המהגרים הסמוך לשוק האופניים, אומר לנו סודני בשקט: "כולנו באופוריה עכשיו, אבל אנחנו יודעים שזה ייגמר. מתישהו נצטרך לחזור למדינות שלנו. עד אז, אנחנו מבקשים להיות האורחים שלכם".

footer