appstore

הירואין, התאבדויות, סרטן, לידה מחדש

דייב גהאן הוא רוקסטאר מהסוג שכבר לא עושים. אולי בגלל זה דפש מוד עדיין רלוונטיים
רז שכניק
7 לילות פורסם ב-15.03.13
bigfont smallfont print

החיים שאחרי המוות ממש מעולים עבור דייב גהאן. בעיקר כי הוא מעביר אותם פה, למטה, על כדור הארץ. המוות ההוא, מוות קליני, אי שם ב־96' אחרי יותר מדי הרואין, לא היה נורת אזהרה - זה היה תמרור עצור שנופל מגורד שחקים ישר על הראש. "הייתה שם חשיכה גדולה, הלב שלי לא פעם במשך שתי דקות", הוא מספר על הרגעים שבהם היה בלימבו. "ידעתי בתוך תוכי שמשהו לא בסדר. לא היה שם איזה אור לבן כמו שמספרים, רק חושך. כשהתעוררתי שאלתי את הרופאים, 'הייתה לי מנת יתר'? הם ענו: 'לא דייב, מתת'".

צילום: יח"צ

לפי הארכיונים, גהאן חי או מת כבר ארבע פעמים לפחות. מיקס בין מנות יתר וניסיונות התאבדות, פיצוי על יותר מדי תהילה ופחות מדי אהבה בילדות. "היו לי הרבה רגעי שפל בחיים, הרבה פעמים הרגשתי ממש אבוד, דג בלי מים. חייתי בצורה מאוד קיצונית, מאוד מהירה. עבדתי קשה. אם אלוהים חילק מכסה של סמים ואלכוהול לכל אחד, אני את שלי עברתי מהר, עד לשלב הבלתי נמנע של החרטה הקשה". ואז הוא עובר לצטט מהשיר הבלתי נמנע של 'דה וורב': "הסמים כבר לא עבדו'. הגעתי למצבים של אובר־דוז והתעוררתי במקומות ממש מוזרים, אבל אף פעם לא ממש הייתי בהיי, יותר ב־Flat. נקודת המפנה הגיעה לפני 15 שנה. פתאום זה היכה בי".

מה היכה?

"ההתמכרות רוצה שאני אמות. הסמים רוצים אותי מת. לא האמנתי לאנשים שאמרו לי את זה בעבר. אחת הבעיות שהיו לי עם הסמים היא שהיה לי יותר מדי פאקינג כסף, כלומר אספקה בלתי נגמרת. הדילרים חתכו לי את הכמות כי הרגישו שיש יותר מדי תשומת לב סביבי. גם אני חשבתי שעוקבים אחריי שוטרים. למעשה הייתי פצצה מתקתקת. החיים שלי תיקתקו לאחור. מועדונים בלוס־אנג'לס לא רצו לקבל אותי, כי הייתי חדשות רעות. מצאתי את עצמי עם כל מיני מכורים לקראק. הרגשתי שהחיים סוגרים עליי. הייתי בתחתית של החבית. איבדתי חברים, המשפחה שלי לא דיברה איתי. הסתובבתי עם אנשים שלא צריך להסתובב איתם. כל מה שעשיתי באותה נקודה היה הרסני ממש".

עד כדי ניסיון להתאבד.

"היה לי אקדח בבית בגלל הפרנויה שלי. פעם דילרים היכו אותי בקת של אקדח כשרצו כסף, בלי לתת חומר. לפעמים השתעשעתי במחשבה מה אעשה עם האקדח הזה. אני זוכר שהתקשרתי לסטיבן טיילר מאיירוסמית' ובכיתי לו: 'מה לעזאזל אני יכול לעשות'. שם חשבתי שאני יכול להשתנות".

מה קרה שם עם הסכין גילוח?

"ניסיתי להסביר לפארמדיק שזה לא התאבדות, שסתם השתעשעתי עם הסכין. זו הייתה קריאה לעזרה. הרגשתי ריק. אחרי המקרה הזה ידעתי שאין יותר הזדמנויות. עבדתי על עצמי, עד שניצחתי".

דייב גהאן אולי שיכתב את ספר הקלישאות של הרוקנרול, אבל ללא ספק מדובר באחד הרוקסטארים האחרונים. אגדה, היישר מהיכל התהילה, ומאלה שלא נראים כמו בובת שעווה של עצמם. והוא בן 51. כמעט לא ייאמן. ”אם תשאל אותי מי החברים ברולינג סטונס ובלד זפלין אגיד לך בלי בעיה", הסביר בעבר. "אבל אני לא מכיר אף חבר בארקטיק מאנקיז. היום אין כבר דמויות. כולם נראים כמו חבורה של אנשים בטיול קמפינג. הרוקסטארים נכחדים".

כמו אצל שותפו ללהקה וכותב השירים שלה, מרטין גור, אלכוהוליסט עד לפני כמה שנים, הפצע התחיל בבית עם אב נוטש ואחריו אב חורג באותו פרבר באנגליה שמשאיר לך שתי ברירות - לגנוב או להשתעמם. "אתה גונב אוטו בדרך הביתה סתם בשביל הריגוש", סיפר גהאן. "בגיל 14 כבר תפסו אותי שלוש פעמים, יכולתי ללכת לכלא. הבנתי שהחיים שלי הולכים לשום מקום".

איזה מין ילד היית?

"הרגשתי לא שייך לסביבה, לבית הספר, לא אהבתי לעשות שום דבר כמעט. מאוד בודד. בלימודים הרגשתי שאני לומד דברים שלא מעניינים אותי ולא נראים לי חשובים. הייתי בוהה בחלון והמורה הייתה אומרת 'דייב, ספר לנו מה כל כך מעניין במה שיש בחוץ'. עניתי שזה בטח יותר מעניין ממה שקורה בכיתה והיא הייתה שולחת אותי לחדר המנהל, מה שעשה אותי מאושר כי לא הייתי צריך ללמוד. בגיל 15 כבר עזבתי את בית הספר. הייתי כבר כולי במוזיקה. ידעתי שעל זה אני אחיה או אמות".'

המוזיקה באמת הצילה אותו, אבל ההצלחה הרסה הכל. ב־81', אחרי האלבום הראשון עם המנהיג דאז וינס קלארק, דפש מוד כבר היו סנסציית ניו־ווייב עם להיט כמו 'Just Can1397969521t Get Enough'. כמה שנים אחר כך, כשגור תפס פיקוד והבין איך כותבים שירי פופ מושלמים על ייאוש, סאדו־מאזו, ישו ואהבה מעוותת, דפש מוד כבר היו אחת הלהקות הכי מצליחות על הפלנטה וגהאן היה מפלצת אצטדיונים.

משם הכל הידרדר. בתחילת שנות התשעים, גהאן, באותו זמן נשוי פלוס ילדה, מאס בחיטוט הבלתי פוסק בחייו בבריטניה ורצה לעבור לאמריקה. אשתו הראשונה לא הייתה בעניין. הם התגרשו וגור התחתן עם יחצנית הלהקה. השניים אהבו זה את זה כמו שאהבו הרואין. הם אפילו בנו חדר טואלט מיוחד - החדר הכחול - במיוחד כדי לקחת סמים. כשהסמים הפסיקו לעבוד זה נגמר גם ביניהם. גהאן עבר לאישה מספר שלוש, ג'ניפר, שאיתה הוא מגדל את בתם הקטנה בסביבה נטולת גלוטן.

כמו רוב החוזרים בתשובה, גם הוא לקח את הגמילה לנקודת הקיצון השנייה. אוכל בריא, חיי נישואים תקינים והימנעות מכל מה שעלול לדרדר אותו. כולל הלהקה שלו. מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות הקודם זה בלט. גור ואנדרו פלטשר, החברים האחרים, מסתובבים מאחורי הקלעים, שותים, מרכלים, יוצאים למסיבות שאחרי ההופעה, ורק גהאן מגיע לבמה ויורד ממנה היישר למלון. "אנחנו חברים אבל לא חברים, יש שם עדיין מבוכה", הגדיר זאת. יותר נכון, יש שם עסק שעובד, מכונה שעדיין מספקת להם תהילה וכותרות, ומצד שני קריירות סולו שלא ממש הצליחו. לא לגהאן, לא לגור, ובטח לא לפלטשר, שעד היום לא ממש ברור אם הוא לא רואה החשבון של הלהקה שאיכשהו הסתנן לבמה.

עכשיו, בפריז, זו הזדמנות נדירה לראות את שלושת חברי להקת דפש מוד ביחד, לרגל השקת אירועי 2013 - אלבום חדש בשם 'Delta Machine' וסיבוב הופעות שייפתח שוב בישראל, ב־7 במאי בפארק הירקון. מהמסך בוקע קליפ, ובו מאש־אפ של מספר שירים מתוך האלבום. התוצאה מרהיבה ומעוררת ציפייה גדולה לפני ההופעה, שאמורה לנעול יום שלם של אירועים מוזיקליים בהפקת שוקי וייס. כמה דקות אחר כך, לבקשת היחצנים, מפרידים כוחות. השלושה לא יכולים לשבת בחדר אחד. גהאן בחדר משלו, גור ופלטשר בחדר אחר.

מתי עשיתם משהו ביחד לאחרונה?

גהאן: "אל תאמין למה שכותבים בעיתוני המוזיקה. זה נכון שיש רגעים שאנחנו לא רוצים להיות ביחד באותו חדר אבל היחסים בינינו טובים, כי בלתי אפשרי לעשות מוזיקה עם מישהו שאתה לא מכבד".

אנדי, מתי עשיתם משהו יחד?

פלטשר: "זו שאלה בעייתית. מרטין גר בקליפורניה, דייב בניו־יורק ואני בלונדון. בחיים הפרטיים אנחנו לא מסתובבים יחד אז גם לא מבלים יותר מדי".

גור: "בחייך, אנחנו יותר מ־30 שנה ביחד, אתה לא מצפה שבמצב כזה לא יהיו עליות וירידות. בדרך כלל, הסיפורים שאנחנו קוראים על היחסים בינינו מוגזמים. האמת תמיד איפשהו באמצע. אני לא חושב שאתה יכול להצביע על להקה שהיחסים בתוכה הרמוניים לגמרי אחרי שנים ארוכות".

שלושתם מיישרים קו בקלות לגבי סוגיה אחרת: אף אחד, גם לא הם עצמם, נתן סיכוי לדפש מוד לשרוד יותר מכמה שנים בנישה מצומצמת באייטיז. "אם היו עושים משאל ב־1982 מי יישאר בעוד 30 שנה מבין הלהקות הקיימות, דפש מוד הייתה בתחתית הרשימה", נחרץ גור, "אחרי יאזו, והפליינג פיקטס. אולי אפילו אחרי מודרן טוקינג".

גהאן: "בעשר השנים הראשונות המדיה לא הבינה אותנו בכלל. אנחנו כבר לא צריכים להסביר שאלקטרוניקה ומחשבים מנוצלים בכל ז'אנר, ובהרבה מקרים זה לרעה. אני יודע שיאשימו אותי בשחצנות, אבל דפש מוד היא עדיין הלהקה האלטרנטיבית הגדולה ביותר".

איפה תדרגו את דפש מוד בין הביטלס ורולינג סטונס?

פלטשר: "יותר טובים מהסטונס, לא טובים כמו הביטלס".

היחסים בין חברי הלהקה מושפעים גם משינוי יצירתי שעבר עליה בעשור האחרון, כשגהאן התחיל לתרום שירים לצד גור. עדיין לא יצא מזה להיט גדול. "כתבתי שירים כבר בתקופה של האלבום 'אולטרה' (97', התקופה שבה נכנס לגמילה - ר"ש), אבל לא הייתי מספיק בטוח בעצמי כדי להציג את השירים בפני אחרים. גם לא חשבתי שזה הג'וב שלי בלהקה".

חששת מהתגובה של גור ופלטשר?

"הרגשתי במבחן, כי כשאתה מציג שיר לכותב כל כך מקצועי כמו מרטין, אתה איפשהו לא יכול לחוש ביטחון מלא בחומרים שלך. עם הזמן הרגשתי שאני חייב להילחם על הרעיונות שלי, חייב לתת פייט למרטין ועובדה שתרמתי שירים לאלבומים האחרונים. שמע, זה גם לא שהתיישבתי ליד שולחן ואמרתי לעצמי 'היום נכתוב שירים'. זה יישמע לך רוחני, אבל אני חושב שהשירים האלה כתבו את עצמם דרכי. אני חושב שהצלחתי להגיע ביצירה לאותה הרגשה שמימית שמלווה אותי בשירה. כשהייתי צעיר, הקשבתי המון לדיוויד בואי. 'זיגי סטארדסט' שינה את חיי. אני זוכר שאת אותה הרגשה קיבלתי שוב כשהתחלתי ליצור".

התחביב החדש שלך יצר מתח בלהקה?

"בהתחלה, אבל אני חושב שזה פחת עם הזמן. ביני ובין מרטין יש היום סוג של שוויון, כי למעשה שנינו מהווים את החלק היצירתי של דפש מוד".

כמו לנון-מקרטני?

"בביטלס זה היה אחרת כי רינגו וג'ורג' היו מוזיקאים של ממש ותרמו. אצלנו זה רק מרטין ואני. פלטשר לא מנגן בסטודיו שום דבר למרות שהוא שם איתנו".

גור, מה דעתך?

גור: "דייב נהנה לכתוב שירים והוא בהחלט בהתקדמות, מגלה שיפור מפעם לפעם".

פלטשר: "ברור שזה מביא לתחרות. דייב רוצה להכניס כמה שיותר שירים ומרטין לא ממש מעוניין לוותר על שירים שלו. יש התנגשות מסוימת".

עד כמה קשה ליצור היום להיט?

גור: "זה יישמע כמו קלישאה, אבל דפש מוד אף פעם לא הייתה בעניין של שירים ידידותיים לרדיו. ברוב המקרים דווקא הימרנו נגד הסיכוי להיות הבחירה הראשונה של העורכים או של הקהל".

איפה למשל?

פלטשר: "חשבתי ש'פרסונל ג'יזס' לא יתפוס בכלל, וזה תפס חזק. הופתעתי".

גור: "הוא פחד בגלל שהשיר מזכיר את ישו. החשש היה במיוחד מהקהל בארה"ב, במיוחד אם נזכור מה קרה לביטלס אחרי שלנון הזכיר את ישו. אנדי התנגד, אבל לא התחשבנו בו".

מתי ידעתם שיש לכם להיט ענק ביד?

פלטשר: "ב'אנג'וי דה סיילנס'. שומעים אותו בישראל?"

המון. גם את 'פיפל אר פיפל'.

גור: "אתם בעניין של אייטיז, אני מבין. זה לטובתכם אגב. 'פיפל אר פיפל' מאוד הקדים את זמנו. לא חשבתי שהוא יצליח אז. הוא היה מאוד שונה לתקופה ההיא. אבל אני חושב שמהשיר הזה נגזר הצליל של הלהקה. זה מעין כרטיס ביקור".

אם כבר כרטיס ביקור, צריך להזכיר שבהופעה בישראל הקהל התאכזב מכמות הלהיטים הנמוכה.

גהאן: "אני יודע, אני יודע. זה לא יקרה הפעם. אנחנו מגיעים עם אלבום חדש, אבל התמהיל יכלול יותר שירים מוכרים. זו תהיה הופעה מסוג אחר, אני חושב שתיהנו".

פלטשר: "זו הייתה טעות. שינינו אחרי ההופעה הזו את רשימת השירים כי הרגשנו שאנחנו מנגנים יותר מדי חומרים חדשים. זה היה קצת לא פייר כלפיכם, כי זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בישראל - אבל אז חשבנו על ההופעות בכל העולם ולא רק עליכם".

אז בהופעה הקרובה נקבל פיצוי?

גור: "ננגן 4־5 שירים חדשים והרבה מאוד להיטים".

פלטשר: "שמעתי ש־'Just Can1397969521t Get Enough' הוא להיט ענק בישראל וששינו לו את המילים. מה אומרים שם?"

זה קצת בוטה. תצטרכו לעשות גוגל.

פלטשר: "או שנבצע את השיר ונגלה לבד".

פרק הבכורה של דפש מוד בישראל המשיך לתקופה פחות מוצלחת של הלהקה. כמה ימים אחר כך חש גהאן ברע לפני הופעה באתונה, שבוטלה בסופו של דבר. הבדיקות הראשוניות הצביעו על דלקת בקיבה, אבל מאוחר יותר התברר שגהאן סובל מסרטן הערמונית. "עבר זמן רב מאז הניתוח אבל אני עדיין חוזר לבתי חולים מדי כמה חודשים. זה היה מאוד לא נעים כשהרופאים אמרו לי את המילה הזו, 'סרטן'. אבל אני בר־מזל כי הגידול התגלה מוקדם והוצא. בניגוד להמלצות הרופאים, חזרתי להופיע מוקדם".

שוב מחשבות על מוות?

"זו הייתה תקופה קשה. אני בנאדם חזק ב־15 השנים האחרונות, שומר על הבריאות, והסרטן גרם לי פתאום להרגיש עייף כל הזמן ולא הבנתי למה זה קורה. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב, הרבה יותר חזק. בכל אופן, אני לא מאלה שיישבו בבית ויתלוננו".

אם זה לא הספיק, ערב המופע ברמת־גן מת אביו של פלטשר. "זה היה שוק גדול מאוד עבורי, ממש ביזאר להופיע כשאתה יודע שאבא שלך מת", הוא מספר. "במשך כל ההופעה רצו לי פלשבקים מחייו של אבא. לא חשבתי לבטל את ההופעה, בטח אחרי שביטלנו את ההופעה ב־2006 (בגלל מלחמת לבנון השנייה - ר.ש). אבל זה בהחלט היה מוזר לעלות לבמה. יכולתי להתרסק לחתיכות. מזל שאשתי ואמא שלי אירגנו את הכל".

ואז הגיעה המחלה של דייב.

פלטשר: "שבאופן פרדוקסלי נתנה לי הזדמנות להיות בלוויה של אבא שלי, שזה היה נחמד. כל זה היה מחזה מאוד סוריאליסטי".

היוונים הבינו את הביטול?

גור: "הבינו? הם זרקו על הבמה כדורי אש אחרי שהודענו על הביטול. בחיים לא אשכח את זה".

footer