appstore

הסופר הכי מצליח שלא שמעתם עליו

כיצד הפך עורך הדין האלמוני ליעד שֹהם לסופר המתח הפופולרי בישראל?
סמדר שיר
7 ימים פורסם ב-01.03.13
bigfont smallfont print

"אתה יודע שיש עוד עורך דין עם שם כמו שלך שהוא גם סופר?" ליעד שהם

אם וכאשר יתפנה מעולם המתח המצמרר לכתיבת סיפור חייו, הנראה לו משעמם, תופיע המילה "חנון" על הכריכה, "מפני שזה מה שאני", אומר ליעד שֹהם, מחבר ספרי המתח המצליח ביותר בישראל. "אני מלך החנונים, ובנוסף לכך אני גם פלגמט והכי לא סלב".

הפרק הנוכחי בחייו יישא את הכותרת "נקמת החנון", מפני שבשקט־בשקט, כמעט בחשאיות, עקף שהם (41) את כולם. השבוע הוא משיק את ספרו העשירי "עיר מקלט" ("כנרת"), שכבר נמכר לסדרת טלוויזיה ב"יס". ספר זה וספרו הקודם, "מסדר זיהוי", ייצאו בקרוב בארה"ב, גרמניה, צרפת, דנמרק ואיטליה. מאימפריית "הארפר קולינס" הוא קיבל מקדמה צנועה בסך 150 אלף דולר, והמקדמות שזרמו אליו מאירופה העשירו את חשבון הבנק שלו ב"יותר ממיליון שקל".

אבל הפרקים הקודמים באוטוביוגרפיה ייקראו "מיומנו של חנון" מפני שהחנוניות ליוותה אותו בדרך לפסגה. כשחזר מלונדון, שם עשה תואר שני במשפטים, והעבודה היומיומית מול ספר החוקים לא סיפקה לו מזון לנשמה, הוא ישב בלילות, העלה על הכתב את חוויותיו ושלח את כתב היד של "לונדון בפיתה" לרם אורן. "הוא חזר אליי ואמר, 'זה כתוב יפה מאוד, אבל זה לא יהיה רב־מכר' והציע: 'אם אתה עורך דין, למה שלא תכתוב ספר מתח?' השאלה הזאת גרמה לי לצחוק. אמרתי לאורן, 'ספרי מתח נכתבים על ידי גברים מסוקסים עם קול עמוק, ואילו אני חנון עם משקפיים".

החנוניות סייעה לו גם במישור האישי. את אשתו אסנת (שעובדת ב"טבע") הכיר לפני שבע שנים בחופשת סקי בצרפת.

"שיבצו אותי בקבוצה מסוימת, והמדריך הציב אותי אחריו מפני שקלט מיד שאני הגולש הכי חלש. נפלתי שוב ושוב, עד לנפילה שבה שברתי את הרגל ונאלצתי לפרוש", הוא משחזר. "בבוקר, כשכולם עלו להר, דידיתי ללובי של המלון שבו ראיתי בחורה יושבת עם ספר. כשניגשתי אליה היא שאלה, 'אתה החנון שתקע את כל הקבוצה?' אילולא הייתי חנון, היא לא הייתה זוכרת אותי בכלל".

אחרי ספרו השני, "החיים באלכסון", שעסק ברווקות, חשב שהם שהגיע לסוף דרכו הספרותית, וכשנפגש עם המו"ל נפלה ביניהם שתיקה. "הוא שאל על מה אני רוצה לכתוב, עניתי שאינני יודע, ורק כדי לשבור את הדממה סיננתי שבתור עורך דין יש לי סיפורים מעניינים, אבל אין לי מושג איך כותבים ספר מתח. להפתעתי, המו"ל התלהב וקרא, 'נפגיש אותך עם מישהו שילמד אותך'. הוא הצמיד אותי לאמנון ז'קונט. כשצילצלתי לאמנון שמעתי קול עמוק ואמרתי לעצמי, 'ככה סופר מתח אמור להישמע'. במשך שנה נפגשנו מדי שבת לשעה־שעתיים, ולכל מפגש הבאתי פרק חדש. דווקא מפני שלא באתי מהעולם הזה וסבלתי מחוסר ביטחון, הייתי פתוח לביקורת והסכמתי להחליף קטעים שלמים".

כל שבוע פרק? זה נשמע כמעט פקידותי.

"וזו האמת", הוא מאשר. "אני מתייחס לכתיבה כאל סוג של עבודה. זה כמו שכל בוקר אני מגיע למשרד. גם כשלא בא לי אני הולך. אני כותב ישר ולעניין, ועיקר הזמן מוקדש לחשיבה. בשלבי הסיום של ספר אני כבר מתחיל לחפש רעיונות לספר הבא. כל ספר נמכר בארץ ביותר מ־30 אלף עותקים, מספר לספר הציפיות עולות, ולעומת העונג של התחקיר והכתיבה, הוצאת הספר היא סיוט. שוב אני חרד מהתגובות".

מפריע לך שאתה לא סלב?

"ממש לא. כדי להיות מפורסם צריך לעבוד בזה, לשבת במקומות הנכונים, להתחכך באנשים הנכונים, וזה לא מעניין אותי. הספרים שלי הרבה יותר מפורסמים ממני, ודי לי בכך".

כדוגמה הוא מביא את המפגש שהתרחש בגן השעשועים שבו שיחקה רונה, בתו הבכורה (4.5). שהם ישב על הספסל ופיטפט עם אבא אחר. "הוא שאל מה אני עושה, וכשאמרתי שאני גם עורך דין וגם סופר, הוא התנצל שאינו מכיר סופרים, חוץ מאחד ששכח את שמו - והתחיל לתאר את הספרים שלי", הוא מספר בחיוך. "במקרה אחר, ליוויתי לקוח לבית המשפט, וממש לפני שנפרדנו הוא אמר לי, 'אתה יודע שיש עוד עורך דין עם שם כמו שלך שהוא גם סופר?".

גם עמיתיו למקצוע אוהבים "לתקוע לו", כהגדרתו, "מפני שקשה לנו לראות מישהו שחובש שני כובעים". אבל שהם מכריז שהדבר האחרון שמטריד אותו הוא אם ספריו יוגדרו "חשובים" במיליה הספרותי. "קולגות זה דבר חשוב, אבל גם מסוכן מפני שאתה עלול להתעסק יותר מדי בשאלה מה הקולגות יחשבו עליך. כיוון שאני לא מכיר אף אחד, לא מעניין אותי מה פרופסור זה או אחר יכתוב עליי. ייתכן שבגלל הניתוק הזה עוד לא קיבלתי אף פרס, אבל אני לא מסתובב עם רגשי נחיתות".

הפער בין המכירות לבין התעלמות הממסד לא מכאיב?

"לא. כששלחתי את 80 העמודים הראשונים מ'מסדר זיהוי' לסוכנות 'קרטיס בראון' בלונדון, שמייצגת את ג'ון לה קארה ומרגרט אטווד, פישפשתי במגירות והופתעתי לגלות שבמשך השנים קיבלתי ביקורות אוהדות. הביטוי 'אין נביא בעירו' לא עובד בתחום המו"לות, הם מבינים שאם אתה מצליח ומוכר יש לכך סיבה. רבי־מכר לא קורים סתם. זה נכון שלפעמים אתה שואל את עצמך איך ספר מסוים הפך ללהיט, אבל כמה אתה יכול לסמוך על המזל או לשקר?".

גםעם הסכום האסטרונומי שנפל על ראשו שהם ורעייתו לא יודעים מה לעשות. "דן אריאלי סיפר שכאשר מכר את 'לא רציונלי' בסכום אגדי, הוא ואשתו ישבו וחשבו מה יעשו במקדמה והגיעו למסקנה שהם ימשיכו לחיות בדיוק אותו הדבר. ככה זה אצלנו. אנחנו גרים עם שני ילדים בדירת שלושה חדרים וחצי שאנחנו מאוד אוהבים, ולא מצאנו סיבה לעבור לדירה יותר גדולה", מעיד בנם של מנהלת תיכון חדש בתל־אביב ומנהל רכש בתעשייה הביטחונית. "הנאות החיים לא עושות לנו את זה".

אולי תחליף אוטו?

"בשביל מה? אשתי מקבלת רכב מהעבודה, לי יש ג'יפון בן עשר, ולמשרד אני מדווש על אופניים. בפעם הראשונה שיצאתי לסיור בתחנה המרכזית הישנה והראו לי את שוק האופניים הגנובים, קיוויתי שאולי אמצא בו את האופניים שלי. זה לא נעים כשמפלחים לך באמצע היום".

ההחלטה לעגן את "עיר מקלט" בפארק לוינסקי, "העיר השחורה" של תל־אביב, הייתה שכלתנית. "מראשית דרכי הגיבורים שלי הם בשר ודם, אולי בגלל שאני עצמי לא מרגיש כמו סופר־הירו", מסביר שהם, "וחברים שלי יודעים שאני כמו כייס שגונב מהם את הסיפורים המעניינים. אבל לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. אילו כתבתי לפני כמה שנים על נשיא המדינה שמקיים יחסי מין בלשכתו, היו אומרים לי שזו פרודיה מטופשת. הפעם החלטתי לחדש, לכתוב מותחן על פי כל הכללים ולהלביש עליו שכבה נוספת, ונתקלתי בבעיה. כשחיים במדינה קטנה כמו ישראל, כמה רחוק אפשר ללכת? הרי תמיד יהיה מי שישאל איפה שירתת בצבא ואם אתה מכיר את הבן של השכנה. בתקופת החיפוש אחר עלילה הזדמזם ברקע נושא הפליטים, וזיהיתי בו פוטנציאל לא רק מפני שמעולם לא כתבו עליהם, אלא מפני שגם לדעתי עבור המשטרה וחלק מרשויות המדינה הם אנשים שקופים והציבור הישראלי תופס אותם כמקשה אחת".

מתוך גזענות?

"לא בהכרח. לאנשים מגזע אחד קשה לזהות את הפרט שבגזע אחר. למה כל הסינים נראים לנו כמו תאומים סיאמיים? גם אנחנו נראים לסינים אותו הדבר. לכן הוספתי לגיבור הראשי צלקת שתאפיין אותו. בלעדיה, אני בטוח שבמסדר זיהוי אפילו אדם חד עין לא יבדיל בין סודני לאריתריאי. היחס אליהם מחריף בגלל הדעות הקדומות והפחד מהשונה".

אז החלטת לכתוב עליהם כדי לדבר בשמם?

מתוך הבייבי פייס שלו מבליח חיוך מהוסס. "אני לא רוצה להטיף מוסר או להתייפייף. בסך הכל באתי לספר סיפור מתח מרתק". אבל פני הפוקר נסדקות כשאנחנו יוצאים לשטח עם שניים מהמומחים שליוו אותו במהלך התחקיר והובילו אותו בנפתולי הסמטאות, שבהן הוא פחד לצעוד בגפו ולא רק בשל היותו חנון מדופלם.

"הגינה הזאת היא כמו הבקו"ם, לכאן מגיעים המסתננים דקה אחרי שהם משתחררים מכלא סהרונים", מספר פקד אביב שפנצר, שכבר סיים את עבודתו בתחנת לוינסקי, הגובלת בפארק, אבל מסגיר ש"משהו מהם יישאר איתי לעולם".

"סליחה", מעירה שרון הראל, נציבת האו"ם לפליטים בישראל, שאף היא מוזכרת ברשימת ה"תודות" הארוכה שבסוף הספר, "הם לא מסתננים, הם מבקשי מקלט".

"את רואה?" שואל שהם כשאנחנו מטפסים אל בניין מט לנפול המכיל עשרות דירות, שבכל אחת מהן מצטופפים 30־40 גברים, "זה עניין של סמנטיקה. בזה הכל מתחיל ונגמר". ריח עז של תבלינים מכה בנחירי האף. על הדלתות רשום שכר הדירה, 1,600 שקל בממוצע. בקומת הקרקע מנצנצים אורות אדומים של מועדון לילה ואישה בלונדינית בעלת מבטא רוסי מבטיחה לשוטר ש"הכל בסדר, עכשיו שקט". האם אלה החיים שדמיינו לעצמם האנשים השקופים כשסיכנו את חייהם בדרך לישראל?

"אמנת הפליטים נחתמה באו"ם ב־1951, וישראל הייתה בין מנסחיה מפני שרצינו שאנשים שניצלו במדינה אחת יוכלו למצוא מקלט במדינות אחרות, לא כמו שקרה ליהודים שניצלו מהנאצים במלחמת העולם השנייה. היא מהווה כיום את הבעיה המרכזית של ישראל. היא זו שמונעת את הוצאת הצפון־סודנים והאריתריאים", מסביר שהם בטון של מורה. "בגלל זוויות פוליטיות שונות, כל אדם קורא להם בשם אחר: מסתננים, מבקשי מקלט, מהגרי עבודה. בתכלס, הם איתנו ובתוכנו. הם לא יכולים לצאת מכאן ואנחנו לא יכולים להוציא אותם מכאן".

"60 אלף איש", מאשר שפנצר. במבט מהיר הוא מבדיל בין שלושה גברים שנצמדים לקיר הבטון מפני שהם מסתודדים, לבין שלושה גברים שצועדים בחושך כאילו לתומם, משום שרק כשיגיעו לקצה רחוב החשפניות וישברו לסמטה צדדית יתחילו להכות זה את זה.

שהם בולע את הרוק כשאני שואלת אותו אם היה רוצה ש"אחד מהם" יגור לידו. "ברור שלא", הוא מודה, "אבל לא בגלל שיש לי משהו אישי נגדם. כשמשפחה נורמטיבית תשכור את הדירה שמולי, אני אכיר אותה ואתרשם אם האנשים כן או לא נחמדים. במקרה הזה לא מדובר במשפחה. חבורה של 30־40 אנשים, גברים בלבד, תיכנס לדירה שממול, תחיה בעוני נורא, ברעש ובבלגן, תהיה תנועה בלתי פוסקת בחדר המדרגות, זה מפחיד. עוני יוצר פשע. כשאין לחם ואין עבודה, אין ברירה אלא לגנוב. מצד שני, אי־אפשר להתעלם מכך שלא מדובר בפושעים שהגיעו לכאן כדי להרוס את המדינה, אלא באנשים שיצאו למסע ארוך ומסוכן בתקווה לשפר את חייהם".

החושך מתחיל לרדת על הסמטאות. בפאבים אפלוליים יושבים גברים משועממים עם בירה ופחיות קולה הנושאות לוגו בערבית, בוהים בטלוויזיה ומגלגלים סיגריה. ושוב בוהים. על כל עשרה בחורים יש בחורה אחת, היחס הזה בולט לעין המתבונן, ושהם מספר כי שני דברים עניינו אותו כשהחל לסייר בשטח במסגרת התחקיר. "שאלתי את עצמי איפה הם מקיימים יחסי מין", הוא מפרט. "הרי הם לא גוף אחד, אלא עשרות גברים צעירים בדירה אחת. חלק מהנשים שיצאו איתן למסע נאנסו על ידי בדואים בסיני, חלקן נמכרו והפכו לזונות, ואלו שהורשו לחזור אל הקבוצה מפני שכבר נכנסו להיריון חוו אונס נוסף, כשהבעלים זרקו אותן משום שבעיניהם היו מחוללות. בעקבות השאלה הזאת יצרתי את דמות האחות שנאנסה ונכלאה".

"השאלה השנייה שהטרידה אותי", ממשיך שהם, "היא מה הם עושים עם הכסף שהרוויחו בעבודה, איך הם שומרים עליו כשנאסר עליהם לפתוח חשבונות בנק. כך יצרתי את דמות הישראלי שהפך ל'בנק לבן' ובעזרת אנשים מפוקפקים שולח את הכסף למקומות נידחים. כאשר המדינה מדירה רגליה משירותים בסיסיים, נכנסים לתמונה אנשים רעים".

כל החנויות נסגרות, תריסי הברזל מורדים ועל רבים מהם מופיעות אותיות מסולסלות בטיגרית. שרון הראל מספרת על פליט שבמהלך שיטוטיו ברחוב ראה אישה עם כן ציור, והלך בעקבותיה עד למדרשה לאמנות שבה היא לומדת. כשהראה את ציוריו קיבל מלגת לימודים ועבודה, ושלא בידיעתו העניק השראה לשהם, אשר בנה את דמותו של גבריאל הצייר שמוצא עצמו חשוד ברצח מיכל, הפעילה החברתית.

שהם, שנפגש איתו, קורא לאזור הזה "מקום של מלאכים ושדים", והמלאכים מתגלים כבריות בשר ודם כשאנחנו נודדים לשכונה סמוכה, אל בית שנראה כמו בית מגורים רגיל. 15 נשים צעירות מתגוררות בו ו־25 ילדים. המקום נקי ומצוחצח, החדרים קטנים ומאובזרים בצניעות, ארון ומיטה, המרתף גדוש בנעליים ובצעצועים ועל הקיר יש לוח תורנות. כשזו בוחשת במחבת האינג'ירה, השנייה מבריקה את הרצפה. כשזו מכבסת, השנייה תולה. כל אחת מהן נושאת צלקות מדרך החתחתים שעברה עד שנכלאה בסהרונים, אך צלקות העבר מחווירות לנוכח ההשפלה שסופגים הילדים, שבסך הכל רוצים לצאת לגינה הסמוכה לבית.

"חלק מהילדים הישראלים זורקים עליהם גושי קקי", מספר המתנדב התורן. "בבוקר, כשהם יוצאים לבתי הספר ולגנים, צועקים עליהם, 'כושים, לכו מכאן'. השכנים דורשים שנתפנה. לאן ניקח אותם? מה אשמים הילדים?"

שפנצר מצביע על דף מודפס שתלוי על קיר פאב. "בערב יום כיפור תלינו באזור דפי מידע שמסבירים שביום הזה אסור לנסוע ואסור להרעיש, מפני שאזרחי ישראל צמים ומתפללים". והם כיבדו את הבקשה? איש המשטרה ממלא פיו מים. יש רעים ויש טובים. תפקידם של לובשי המדים הוא לשמור על הביטחון, גם של הדיירים הקבועים שאיכות חייהם השתנתה, בהגדרה עדינה, וגם של דרי הרחוב והאוהלים שכבר עומדים בתור בגינת לוינסקי, עטופים בשמיכות וקפוצ'ונים מופשלים מכסים את פניהם. שתי נשים מוזגות לקערות חד־פעמיות מרק ירקות וקוסקוס ומציעות גם קינוח - לחמנייה עם ממרח שוקולד. אנשים טובים תורמים את האוכל ומפעילים את המסעדה המאולתרת.

שהם עומד בצד. לא מתקרב, אפילו לא טועם. "את כל הסיורים עשיתי עם מדריך ומלווה. פחדתי", הוא מודה. "אבל כשהחלטתי להתמקד בנושא הזה, גיליתי שהמון אנשים מהסוגה החברתית שלי פועלים למענם, איש־איש בדרכו, ואחרי השהות בחברת הפליטים גם גיליתי שלא צריך לנסוע עשר דקות ממרכז תל־אביב כדי לפגוש אותם. זה כאילו שמשהו השתנה במשקפיים שלי. פתאום ראיתי את הפליטים, המסתננים, לא משנה איך נקרא להם, בכל מקום. גם בצפון העיר".

מעולם לא התעורר בך הדחף לתפוס את מקומו של המתנדב שמחלק להם אוכל?

"זה מאוד מפתה לעזור לפצוע במקום להסתכל עליו, אבל הייתי חייב לעבור תהליך של 'הזרה'. אילו הייתי מעורב מדי במציאות החיים הזאת, הייתי כותב דרך פריזמה אחת. הריחוק איפשר לי להציג את הבעיה מנקודות מבט שונות. אחרי הכל, לא יצאתי למסע הזה מתוך תחושת שליחות, אלא במטרה לכתוב ספר מתח מעניין שיגיע לעשרות אלפי קוראים, וכך הבעיה הזאת תקבל פנים וקולות ותגרום לקוראים לחשוב מה הם יכולים לעשות".

ואתה?

"אני לא יכול לשנות את העולם. למה אני כותב ספרי מתח? כי אני יכול".

footer